מלחמה.
איך זה יהיה בלי מלחמה?
איך זה יהיה בלי לחפש בכל מסוק בשמיים סימנים מבשרי רע? בלי לשמוע "מיד הודעת דובר צה"ל" ולהחסיר פעימה? בלי להנמיך חדשות כי הלב כבד ולא יכול להכיל עוד בשורה?
איך זה יהיה בלי להגיד "שמעת" על כל בום, ולרוץ למחסה? בלי לחבק חזק את הקטנה, להבטיח "עוד דקה נצא?"
איך זה יהיה בלי להשתתק לרגע לפני שמשיבים על השאלה "מה שלומך?" בלי שבאמצע יום תופיע סתם דמעה?
איך זה יהיה בלי שעיניים נעצרות, בקפה, ברמזור, במעלית – על מאובקי מדים, נושאי נשקים? בלי להתייסר, הם יצאו משם או שהם חוזרים?
איך זה יהיה בלי להיאנח כל רגע, בלי לשקוע אל עוד כדורגל או בירה של בריחה? בלי להתעורר בלילה ולהתהפך 20 פעם בלי למצוא את התנוחה?
איך זה בלי שאף אמא דואגת על ילד שמחוץ לגבולות ארצו? בלי שאף בן שש מתגעגע לאבא המילואימניק שכבר שנה לא בארוחת הערב איתו?
חטופים.
איך זה ייראה כשבני ובנות העם הזה, כולם-כולם, יחזרו מעזה?
איך זה ייראה בלי לחפש בכל שובל מטוס רמז שמיימי לסרט החטופים? בלי הדסקית על הצוואר "הלב שלנו שבוי בעזה"? בלי שלטים, בלי לזעוק "עכשיו", בלי הכיסאות הריקים?
איך זה בלי להרגיש חסרים, אשמים, מפקירים, לא מספיק עושים או צועקים? בלי לספור ימים, בלי להתפלל בחגים, בלי לחשב לאחור את סך החיים והמתים?
איך זה יהיה כשאלו שיחזרו, יחזרו. איך תיראה קבלת הפנים? המבט, החיבוק, הריצה עם הזרועות קדימה של המשפחות שנלחמו על היקרים?
איך ירגיש ויפעם הלב של העם שלנו כשדרך דלת ביתם הם יפסעו חזרה אל החיים?
ניצחון.
איך זה ייראה כשלא נחפש ניצחון מוחלט?
איך זה בלי מטרות ריקות שאי-אפשר לעמוד בהן? יעדים שאין בהם דבר חוץ ממשיכת זמן, טמינת ראש ומחירים כואבים?
איך זה בלי היאחזות בסיסמאות פופוליסטיות של פוליטיקאים שמאחריותם ומשליחותם בורחים?
איך זה בלי הוריתי, הנחיתי, הבהרתי? בלי נשמיד, נמחה, נגדע? בלי מילים מתלהמות שנועדו לכסות על אוזלת מנהיגים?
איך זה בלי שחיינו יוכתבו על-ידי חלומות גוג ומגוג של קיצוניים משיחיים? בלי שעתידנו יופקר בידי תאבי אדמה שאינם תאבי חיים?
איך זה ייראה כשבמקום להילחם – נשקם, נבנה, ניצור, נגשים, נחזיר ביטחון, נחזור לחיינו הקודמים? איך זה ייראה כשכולם ישובו לבתים, כשנשוב להיות מאוחדים, כשהמושג ניצחון מוחלט יקבל פנים אחרים?
שירים.
איך זה ייראה כשהשירים מלאי הציפייה והתקווה ששרנו בשנה וחצי האחרונות יקרמו חיים?
ליאור בן עמייובל חןלמשל "שדה הקרב יהפוך לשיבולים/ עוד תראה שנחזור ונגדל פה ילדים".
או, "והאש תישטף וברגע/ שוב נתפור מחדש את הקרע".
או, "ה' יתברך תמיד אוהב אותי/ ותמיד יהיה לי רק טוב/ ועוד יותר טוב/ ועוד יותר טוב".
איך זה ייראה כשיהיה לנו טוב?
