לצד גל השמחה ששטף את ישראל אחרי שנודע על סגירת ההסכם, קריאה מדוקדקת שלו ושל נספחיו "מעלה שאלות שבועטות לך בבטן", כפי שתיאר אמש (רביעי) גורם ביטחוני ישראלי בכיר.
"אתה יודע מה כתוב שם", הוא אמר, "ואתה יודע מה היה כתוב במתווים הקודמים, אלה שכמעט סגרנו עליהם עם החמאס. זה מעורר פלצות לחשוב שהיינו יכולים לחתום על כל זה מזמן. ואין מה לעשות - עם השמחה באה גם המחשבה הנוראית והמציקה בלי הרף - שאת מחיר הדמים הזה, שהוא עצב שאין לו סוף, אפשר היה לחסוך".
מחאה לשחרור חטופים, אתמול בתל אביב
(צילום: מוטי קמחי)
צרור התבטאויות של פקידים ושרים ישראלים בכירים מאשרר למעשה את מה שנכתב כאן אינספור פעמים: שלחצים פוליטיים מנעו מראש הממשלה בנימין נתניהו ללכת על העסקה. הנה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אישר זאת בקולו.
בתדריכים של לשכת ראש הממשלה בשתי היממות האחרונות, ואחר כך בהודעות וציוצים שונים, מנסה הלשכה למכור שישראל התעקשה על המתווה של 27 במאי (לתקופה מסוימת זה היה "מתווה ביידן", למרות שבכלל ישראל הציעה אותו, אבל ללשכתו של נתניהו היה אז נוח לטעון כי זה בכלל מגיע מכיוון אחר, כדי להיראות כמי שמקבלת את דרישות ארצות הברית).
"לפי המעשייה הזו, כפי שהיא מוצגת בגרסה הנוכחית", אמר הגורם, "ישראל הציעה מתווה, והחמאס סירב או לא ענה. רק בגלל שנתניהו המשיך להתעקש, החמאס נכנע בסופו של דבר לכל הדרישות. זה סיפור נחמד רק שהוא לא נכון, ולמעשה בדיוק הפוך מהמציאות", הוא המשיך. "מה שקרה באמת היה שישראל והחמאס גיבשו מתווה להסכם והיו די קרובים לחתימה. ואז נתניהו הכריח את צוות המו"מ לשים על השולחן את 'מכתב ההבהרות'".
חמאס אשם, ועדיין
בשמחה ששטפה את מדינת ישראל - קשה להניח שמישהו, גם מי שלא מכיר אף חטוף - נשאר אדיש לנוכח החדשות על עסקת החטופים. במדינה משוסעת ומפולגת, רוב רובו של הציבור לקח את עניין החטופים ללב, ואחרי שכל כך הרבה נושאים הפכו לעניין של פוזיציה, של פוליטיקה ולא של עובדות ‑ החטופים עוד נותרו סוג של קונסנזוס. נכון, כנופיית בריוני הרעל הצליחה לכרסם אף בו, תוך שהיא משתמשת בתרגילים הנבזיים ביותר (בשפיץ של אחד מהם עמד דוברו של נתניהו) ולתעתע בקהל מסוים שמשפחות החטופים הן האויב האמיתי. אבל הרוב העצום של הציבור חשב אחרת.
40 החטופים שנכללו במתווה שנידון כבר במאי - ונחתם רק אמש. בהדגשה בהירה: שמות חמשת החטופים שנרצחו בשבי וגופותיהם הושבו ארצה. בהדגשה כהה: שמו של פרחאן קאדי, שחולץ בחיים מרפיח.
היו רבים שחשו סולידריות לאומית ואישית ואנושית עם החטופים ומשפחותיהם אך השתכנעו מהקמפיין הנמשך, שבא מטעם גורמים שונים, וניסו להצדיק את האין-עסקה בכך שהחמאס לא רוצה אותה, שסינוואר לא רוצה שום עסקה, שהוא רק מעוניין בפאודה במזרח התיכון וכל השאר מבחינתו יכול ללכת לעזאזל.
כתבנו לאורך השנה האחרונה שוב ושוב כי החמאס אשם בכל. אבל העובדה שחמאס אשם בכל לא צריכה להסיט עינינו מלראות ולבדוק האם ניתן היה לסיים הרבה קודם את הסיוט הלאומי ואת הסיוט האישי לחטופים ולקרוביהם? ואם כן - מי שיקר לציבור וכיצד הצליח בכך? הזמן, התחקירים והפרוטוקולים (אלה שעוד לא זויפו) יגלו מה הזיז עכשיו את המחוג, מספיק כדי ששני הצדדים יגיעו למקום בו ייפגשו ויחתמו על עסקה.
אבל עד אז חשובות שתי הערות: הראשונה ‑ אסור לשכוח שזו עסקה שהשלב הראשון שלה ישאיר מאחור כמחצית מבני הערובה החיים, מספר עצום ומחריד. השנייה ‑ יש מספיק חומר, עדויות ומסמכים כדי לקבוע שאת העסקה הזו אפשר היה לחתום מזמן, ואז עוד היו איתנו החטופים שמתו בחודשים שאחרי, ועוד מספר עצום של חיילים שנהרגו מאז.
צריך משקפיים, ואולי טלסקופ, כדי לאתר את ההבדלים בין ההסכם שנסגר אמש בין ישראל והחמאס לבין המתווה שישראל העבירה למתווכות - ארה"ב, קטאר ומצרים, ב-27 במאי. זמן קצר לאחר מכן החמאס קיבל את רוב רובו של ההסכם. הפערים היו קטנים יחסית. למעשה, רוב רובו של המתווה היה כבר מוכן בחודש מרץ.
ההבדלים קטנים מאוד, מילה פה מילה שם. שום דבר במהות, שום דבר שמנע בזמנו את החתימה. ואז פתאום הגיעה התגמשות עצומה של החמאס, שוויתר ואמר - בואו נלך על זה. משם, הדרך לחתימה הייתה קלה מאוד.
ההתעקשות של ישראל
אל מול מה שרואה נכוחה כל חבר זוטר בצוות המשא ומתן או כל אחד ממאות ואולי אלפי אנשי הביטחון שעסקו בנושאי החטופים מאז 7 באוקטובר, לא הייתה למזכיר הממשלה יוסי פוקס בעיה לטעון בדיוק את ההיפך. אלא שהטענות הללו, שסותרות דברים אחרים שהלשכה הפיצה, אינן נכונות ועומדות בסתירה קוטבית לעדויות של חברים בצוותי המשא ומתן, גם של ישראל, גם של קטאר ומצרים, וגם של ארה"ב - ובסתירה חריפה למסמכים שהועברו בין ישראל למתווכות, לחמאס וחוזר חלילה.
למרות האמירות בישראל כאילו "החמאס לא רוצה עסקה", החמאס דווקא כן רצה, אבל בתנאים שלו, כמו שישראל רצתה בתנאים שלה. החמאס רצה עסקה אחת גדולה, הכל תמורת הכל. הייתה זו ישראל שהתעקשה על מבנה מסובך, מסורבל, נידון לתקלות ופיצוצים, כמו בעסקה הראשונה, שאכן התפוצצה.
ולמה התעקשה? כי אלו אילוצי הבסיס שהוכתבו לצוות המשא ומתן הישראלי - עסקה בשלבים, לא אחת כוללת, שעל החלק השני הכולל את סיום המלחמה והנסיגה מעזה, לא ייערך דיון אלא רק באמצע השלב הראשון. באופן הזה נתניהו יוכל לקרוץ לשותפיו מהימין הקיצוני שכלל לא התכוון ללכת מעבר לשלב הראשון והוא תיכף חוזר להילחם.
במשך כחצי שנה במצטבר ב-2024, המשא ומתן סבב סביב הדרישה הישראלית לקבל מהחמאס רשימה של החטופים החיים. החמאס אמרו: ההרס בעזה והתפרקות הארגון ואמצעי הקשר לא מאפשרים לנו לדעת כמה חטופים ישנם, ואיפה, וצריך שבוע של הפסקת אש כדי לאסוף את הנתונים. ייתכן ואמר אמת, ייתכן ושיקר. בישראל סבורים שזה גם וגם. אבל עובדתית – החמאס המשיך להתעקש, ישראל ויתרה זמנית על הדרישה הזו, כמו על עוד דרישות שהיו אבן נגף, והציגה ב-27 במאי מתווה שעם לחץ כבד של קטאר ומצרים התקבל כמעט כולו על ידי החמאס.
זה היה הרגע שמישהו טרח לשתף את סמוטריץ' במה שעומד לקרות ואולי הציע גם לשבש בדחיפות את העסקה. "לא אתפלא אם פתאום, אחרי חודשים של סרבנות", אמר שר האוצר בתחילת יולי, "סינוואר ישיב בחיוב על ההצעה שהוא קיבל לעסקה כי הוא בפאניקה והוא מבין שאנחנו קרובים לניצחון וירצה להציל את עצמו ואת שלטון חמאס בעזה. דווקא לכן זה לא הזמן לעצור. זה לא הזמן להוריד את הרגל מהגז. הכי הפוך שיש. זה הזמן להכניס עוד כוחות ולהגביר את הלחץ הצבאי".
כך סמוטריץ', במילים שלו עצמו, אומר למעשה שצריך להעדיף את המלחמה על חיי החטופים. כלומר, סמוטריץ' אמר שסינוואר מסכים להצעה הישראלית ודווקא בגלל זה צריך להמשיך ולכתוש אותו, ולעזאזל החטופים. הלשכה מצידה ניסתה לפרסם מידע בשם "גורם ביטחוני", למרות שאין כזה בלשכת ראש הממשלה, כאילו החמאס סירב למתווה של מאי, התעקש על "עשרות שינויים" כטענת מקורבי ראש הממשלה ‑ ובעצם, כך לפי הגרסה החדשה של מזכיר הממשלה אתמול, הוא בכלל לא ענה עד עכשיו. כלומר הוא גם ענה וסירב, גם ענה והכניס עשרות תיקונים וגם לא ענה, הכל בעת ובעונה אחת.
החמאס אכן התעקש אז על מספר קטן של נקודות, חלקן לא פשוטות, אבל ניכר גם ויתור בנקודות משמעותיות. הקטארים לקחו את תשובת החמאס, איחדו אותה עם ההצעה הישראלית, ורק בשני סעיפים, אלו שעדיין נותרה בהן מחלוקת, הוסיפו הקטארים כותרת באדום: "הסעיפים הללו עדיין נתונים למשא ומתן". בצד אחד של הטבלה נכתב הסעיף כפי שהובא בהצעה הישראלית האחרונה, ובצד השני - הניסוח של החמאס. במילים אחרות - כל מה שלא מוצב בעמוד שמחולק לשניים, ובו שתי גרסאות, הוא מה שכבר הוסכם על ידי שני הצדדים וקיבל גיבוי וערבות של שלוש המדינות המתווכות.
למרות האופן החיובי מאוד שמתווה הקטארים התקבל במערכת הביטחון, נתניהו כפה את "מכתב ההבהרות" שלו ב-27 ביולי, מכתב שהבהיר מעט והוסיף הרבה. למרות זאת, לשכת ראש הממשלה טענה בהצהרה בספטמבר כי הוא קיבל את כל ההצעות, בעוד "חמאס סירב לכולן".
"נתניהו לא נענה להצעה אמריקנית אלא הסכים להצעה שהוא עצמו, כלומר ישראל, הגישה", אמר הגורם הבכיר. "הדברים שבן גביר אמר ונתניהו לא טרח להכחיש מראים שהאולטימטום דווקא כן עבד, והחמאס לא סירב לכולן, ודווקא התגמש מאוד".
פארסת פילדלפי
להסכם שנסגר אתמול יש נספח. בנספח הזה, שבחלקו הגדול נוצר כדי להתמודד עם הדרישות שנתניהו ואנשי הוסיפו, נאמר כי ישראל תיסוג מרוב ציר פילדלפי באופן הדרגתי במהלך השלב הראשון של העסקה. "זה עוד איכשהו יכול להסתדר, ביום עייף וחסר פוקוס עם הטענה של לשכת רה"מ כאילו הוא לא נסוג מציר פילדלפי המקודש", אמר הגורם. אבל בהמשך נאמר כי ישראל תיסוג ביום ה-50 באופן מלא מהמקום שנתניהו לא חסך מאמצים להסביר שאין בלעדיו ואין בלתו. זאת, נזכיר, אחרי שבמתווה של מאי לא הייתה התייחסות לפילדלפי.
גם בכל הנוגע לציר נצרים, העסקה חוזרת לאותה נקודה - חזרה של אזרחים לצפון הרצועה בלי נשק, אבל גם בלי בדיקות שישראל תעשה. נתניהו הסכים, ואז חזר בו במכתב ההבהרות, בדרישה לקבוע מנגנון מוסכם לפיקוח על החוזרים, כלומר לפתוח שוב את הנושא. זאת, למרות ואולי בגלל שהיועצים שלו לענייני חטופים ומשא ומתן הזהירו אותו שהדבר אינו מעשי וייתקע את המשא ומתן.
הכל כדי לחזור בפרסה אחורנית בנספח להסכם, אם לכבוד טראמפ, ואם מחשש מטראמפ, או מכל סיבה אחרת, ולאפשר לפליטים לנוע צפונה ברגל בלי בדיקות.
טוב שבסופו של דבר הגיעו להסכם, אם כי לא טוב שהוא חלקי ונוגע רק למחצית החיים. אבל השאלה הנוראית - למה היה צריך כמעט עוד שנה של מלחמה כדי לחזור לאותה נקודה, תנקר בוודאי עוד שנים רבות.
פורסם לראשונה: 00:36, 16.01.25
