ביום רביעי בלילה, כמה שעות אחרי ההכרזה בקטאר על הסכם שחרור החטופים - ולפני שהמשפחות עודכנו על רשימת המשוחררים, רותי סטרום פותחת את הדלת במבט עייף. קומה רביעית בכפר-סבא, דירה קטנטונת שממדיה מתכווצים תחת עומס התמונות והשלטים. היא אמא של שני חטופים. יאיר הורן (46) מופיע ברשימת השבויים שאמורים להשתחרר. איתן הורן (38) לא. אבל היא – תשושה ונחושה באותה המידה – לא מבינה על מה המהומה.
3 צפייה בגלריה


סטרום בביתה עם תמונות הבנים. "אני מנגבת את הדמעות וממשיכה להיות חזקה"
(צילום: דנה קופל)
לפני 48 שנה, כשהייתה בת 20, עלתה עם בעלה הראשון לקיבוץ משמר הנגב ובבית החולים סורוקה, שבו ילדה את בנה הבכור, יאיר, נולדה גם האהבה המשפחתית להפועל באר-שבע. בשנה האחרונה היא צברה הרבה חולצות של חטופים, אבל הטריקו האדומה שעליה מודפסות תמונותיהם אהובה עליה במיוחד.
כשראית בחודש יולי את הרשימה שבה מופיע רק אחד מבנייך, שאלת למה?
"לא, את מי אני אשאל? אמרו לי שזה הומניטרי. זאת תשובה? כולם הומניטריים. כל ה-98. שכולם יחזרו בבת אחת. חיים, מתים, כולם. מה ההבדל בין יאיר, שאני קוראת לו יאו, לאיתן, השלישי שלי, שאני קוראת לו איתו? שניהם כבר לא בני 20 ושניהם רחוקים מגיל 70. אני מאמינה ששניהם חזקים ובריאים".
גם אחרי 15 חודשים בשבי?
"כן. ברור שלכל אחד יש משהו משלו, דברים קטנים, אבל ב-7 באוקטובר שניהם היו בריאים וחזקים. בעסקה הקודמת, שמחתי בשביל כל שבוי שחזר הביתה ושמחתי בשביל כל אמא שזכתה לחבק את הילד שלה, אבל מאז נכנסנו לתקופה של שמועות ותקוות ואכזבות ודי, אי-אפשר להמשיך ככה. פשוט אי-אפשר".
את סופרת את הימים?
"כל המדינה סופרת את הימים, אני סופרת את הדקות. זה קשה נורא, זה לא נתפס שאנחנו עדיין בסיטואציה הזאת, שאנחנו לא יודעים מה קורה איתם, מה עובר עליהם, מה מעבירים אותם, אבל מהיום הראשון אני בתקווה גדולה. מהיום הראשון אני יודעת שהבנים שלי בחיים".
איך את יודעת?
"אני מרגישה את זה", לרגע היא נראית נבוכה. "זה לא משהו עובדתי, זאת פשוט הרגשה חזקה. ידעתי ששניהם בחיים הרבה לפני 25 בנובמבר שבו קיבלנו אות חיים מהם, ומאז שניהם כאילו נולדו לי מחדש".
אין הכנה לגיהינום
עד לתאריך הזה היא ובנה האמצעי, עמוס, גיששו באפלה. "לא היה לנו כלום, לא ראו אותם באף וידיאו ובאף סרטון, כאילו ששני הבנים שלי נמחקו מהאדמה. אמרו לי 'נעדרים, נעדרים'. אמרתי 'אם אין גופות אז הם בחיים'. שלושה שבועות אחרי ה-7, התחילו להגיד לי 'אולי הם חטופים, כמעט בטוח שהם חטופים' וזה הרגיז אותי. מה זה כמעט בטוח? אנחנו לא מדברים על מניה, אלא על הילדים שלי.
"כשזה התחיל בעלי ברנרדו אמר לי 'את יודעת? תצטרכי לחכות לפחות שלושה חודשים עד שהם יחזרו', ונורא כעסתי עליו. צרחתי עליו 'אתה משוגע, איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה?' האמנתי שזה יהיה עניין של שבוע, מקסימום שבועיים".
וכשקיבלת סימן חיים בנובמבר?
"ברור ששמחנו מאוד והתחלנו לפתח תקוות, אבל הגישה שלי לא השתנתה. אני יודעת שגידלתי בנים חזקים. החוזק הזה לא מתבטא באוכל שהכנתי להם ובשרירים שלהם. לימדתי אותם להיות חזקים בלב, ברוח, לא לוותר, תמיד לקוות לטוב".
ואחר כך היא משפילה מבט. "לא האמנתי שאני מעבירה להם חוזק כדי שיצליחו לשרוד באיזשהו מקום, לא לזה התכוונתי, אי-אפשר לעשות הכנה לגיהינום, אבל אני סומכת עליהם".
ואת? חזקה?
"אני חזקה כמו אמא שמחכה לשני הבנים שלה ובטוחה שהם יחזרו הביתה בשלום. ואת יודעת מה עוזר לי להיות חזקה? זה שמדי פעם אני מרשה לעצמי לבכות. זה מה שמחזיק אותי בחיים. אני בוכה ואחר כך מנגבת את הדמעות וממשיכה להיות חזקה בשבילי, בשביל איתן ויאיר, וגם בשביל עמוס".
על אות החיים הראשון והאחרון, היא מספרת: "רוב החטופות שחזרו היו עם איתן. ספיר כהן, שהייתה איתו מההתחלה, ראתה גם את יאיר. השירותים היו בחדר שבו החזיקו את איתן ויום אחד יאיר נכנס לשירותים. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אחד את השני.
"אני יכולה רק לדמיין כמה שהם שמחו להחליף מבטים. ספיר סיפרה שהם לא דיברו, אפילו לא מילה, לא הרשו להם לדבר, אבל היא ראתה ששניהם בחיים ולא פצועים. מעבר לזה אין לנו כלום. אבל אני בטוחה שזה עשה להם טוב לראות את זה ולדעת ששניהם בחיים".
הם חברים טובים?
"מאוד, אבל לא רק שניהם. שלושתם. גידלתי אותם כמו גוש אחד. שלוש אצבעות של כף היד. וכנראה הצלחתי בחינוך שלי. הם שלושתם מחוברים ואני בטוחה שהם שוב יהיו מחוברים".
על צווארה היא עונדת שרשרת זהב עם חמישה תליונים. שלושה בנים ושני נכדים, גלי, בת 12, ואריאל, בן תשע, שניהם של עמוס. שני הדודים שלהם רווקים, בלי ילדים, "והם נתנו המון אהבה לאחיינים שלהם. הם הכל בשבילם".
שלושת בניה נושאים את שם המשפחה של אביהם, הורן. יאיר התגורר בניר עוז. איתן גר איתה ועם בעלה. "החדר שלו כאן, הכל מחכה לו, עכשיו יש בחדר הרבה שלטים שלא היה להם מקום בסלון. הכל מחכה לו כמו ביום שהוא נסע לבקר את אחיו הגדול בניר עוז. משם חטפו את שניהם. יאיר הזמין גם את עמוס, אבל הייתה לו איזו עבודה והוא לא נסע. מזל".
יאיר עובד בקיבוץ בתחזוקה. "הוא תושב, הוא לא חבר קיבוץ, והוא רווק, אבל הוא לא רווק בודד. הוא מאוד מעורב בחיים של הקיבוץ. הוא אחראי על הפאב של הקיבוץ וגם מארגן כל מיני מסיבות ובחגים, הוא זה שאחראי על לעשות שמח".
למה הוא בחר דווקא בניר עוז?
"יש לו שם חבר ילדות, מארגנטינה, מרטין. היה להם חלום שמתישהו יהיה להם פאב משל עצמם. מרטין עלה לארץ לפני שיאיר הגיע, הוא היה אחראי על הפאב ואמר ליאיר 'בוא לכאן ונהיה ביחד ונעשה'".
גם את התאהבת בקיבוץ?
"אף פעם לא הייתי שם. כולנו בכפר-סבא ואין לנו רכב. היחיד שנוהג הוא עמוס. אז העדפתי שיאיר יבוא לכפר-סבא כשהוא יכול, וכולנו נהיה ביחד כאן".
התקווה היא הנשק שלי
שנתיים אחרי עלייתם ארצה חזרה המשפחה הצעירה לבואנוס-איירס ("לכל החברים בקיבוץ אמרתי שאני לא יודעת מתי אחזור, אבל בטוח אחזור") ויאיר היה הראשון שסלל לה את הדרך. הוא עלה ב-1999, בגיל 21.
היום את מצטערת שחזרתם לישראל?
"האמת שלא, אפילו מה שקרה ב-7 באוקטובר לא גרם לי להצטער. בפעם הראשונה שבאתי לארץ הייתי בת 14, באתי עם חברים מהכיתה וכמה מורים. לא הכרתי אף מקום ולא דיברתי מילה בעברית, אבל הרגשתי שאני בבית, שזה המקום שלי, שכאן אני צריכה להיות".
רון בן ישי על עקרונות העסקה
(צילום: ליאור שרון)
כשעלתה ארצה בעקבות ילדיה עבדה בצהרונית, "אבל אז בא ה-7. מאז אני עובדת בלהאמין ששני הילדים שלי חוזרים הביתה".
איך את עושה את זה?
"אני חיה מדקה לדקה וחושבת עליהם ומדברת איתם ללא הפסקה. אני יוצאת להליכה ומדברת איתם, ומדברת עליהם. בהתחלה הייתי הולכת הרבה למשמרת בכפר-סבא, עכשיו אני הולכת רק פעם ב... לא תמיד יש לי כוח לראות אנשים ולא תמיד אני רוצה שיראו אותי. ככה, בבית שלי, בין התמונות שלהם, יותר קל לי".
את מרשה לעצמך לדמיין את הפגישה?
"אני מדמיינת אותה כל הזמן. את הפגישה עם שניהם".
מה את רואה בדמיון שלך?
"חיבוק. חיבוק גדול. מלא חיבוקים".
מה תבשלי להם?
"אני עוד לא שם. לפגישה הראשונה איתם, בבית החולים או איפה שזה לא יהיה, אני אבוא נטו, כמו שאני, בידיים ריקות. אני רק רוצה לראות אותם ולהרגיש אותם. המטבח יחכה. אני מכינה את עצמי לתקופה לא קלה. לחזור לחיים אחרי 15 חודשים בשבי, אי-אפשר לדמיין".
בואי נדמיין שאת לא אמא של שני חטופים, אלא אזרחית ישראלית מהשורה. מה דעתך על העסקה?
"עינב צנגאוקר, אמא של מתן, אמרה לביבי שהיא הצביעה בשבילו. אני לא הצבעתי בשבילו, אבל חשבתי שהוא ראש הממשלה של כולם והוא בטח יעשה משהו כדי להחזיר את כולם. היום אני אומרת שעד עכשיו הוא לא עשה כלום בגלל פוליטיקה. אם הוא היה מתכוון להחזיר הוא היה מחזיר. עכשיו אני יכולה רק לקוות שהפוליטיקה לא תגרום לביבי להתחרט".
שמעת את בן גביר מכריז בגאווה שהוא זה שהכשיל את העסקאות הקודמות?
"שמעתי. זוועה. איום ונורא. תשמעי, אני לא פוליטיקאית, אני בסך הכל אמא של שני חטופים ואני בטוחה במאה אחוז שאילו הבן של בן גביר היה שם הוא היה מחזיר אותו מיד. זה נורא לשמוע שפוליטיקאי ישראלי מעז לדבר ככה. אבל הנשק היחיד שלי זה תקווה".
אחרי שהם יחזרו הביתה, תחזרי לחיים רגילים?
"חיים רגילים?" היא מגחכת בעצב, "אני כבר לא זוכרת מה זה ואיזה חיים היו לי קודם. אני מחכה שהם יהיו כאן כדי שסוף-סוף אוכל להחליף בגדים ולחזור לבגדים אזרחיים. עד עכשיו אני במדים. מתישהו אחרי אות החיים הדפיסו לי חולצות של מטה החטופים ואמרתי שאני לא רוצה כיתובים, רק את התמונות שלהם על החולצה בלי שום דבר. למה? בגלל שלא רציתי שכולם יסתכלו עליי ברחוב. אני לא מחפשת רחמים ולא מחפשת פרסומת. מי שמכיר אותי יודע, וזה מספיק. הדאגה שלי והתקווה שלי לא צריכות כיתובים".
מזהים אותך ברחוב?
"כן, לצערי. מצד אחד זה מרגש ומחמם את הלב, ומצד שני זה קשה. אנשים זרים ניגשים אליי ומגיבים על דברים שאמרתי ברדיו או בטלוויזיה. גם כשהם אומרים לי שאני צודקת ושכל הכבוד לי וכאלה זה מביך. אני אמא, אני לא אישיות ציבורית".
קיבלת גם תגובות שליליות?
"קצת, ממש בקטנה. פה ושם היו כמה שצעקו שטויות, מישהו ראה אותי בצומת רעננה עם השלטים של הבנים וצעק אליי 'שמאלנים', אבל אני לא מתייחסת. אני לא רוצה להכניס שטויות לראש שלי. אה, היה עוד משהו. כשאני יוצאת להליכות אני תולה את התמונות של הבנים שלי בכל מיני מקומות. יום אחד, לא רחוק מהבניין שלי, מישהו צעק לי 'גברת, מה את עושה? כאן זה שכונה של הליכוד'. הסתכלתי עליו בפרצוף של 'מה הקשר?' מה זה? שישראלים יתנהגו ככה לישראלים?".
כשהם יחזרו הביתה ותוכלי להיפרד מהמדים, תורידי גם את הצמידים הצהובים?
"הלוואי שכן. אבל אולי אשמור אותם למזכרת".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.01.25