הימים הללו עם הציפייה לבשורה, עם המתח והחרדה, עם חוסר האונים וחוסר הוודאות, ועם רסיסים של תקווה, מזכירים לי את הימים האחרונים בשבי מהצד השני של הגבול - מרצועת עזה.
זוכרת באיזה ערפל היינו שרויים. קיוויתי שנהיה בראש סדר העדיפויות של הממשלה, אבל במקביל שמעתי את המנהיגים מכריזים: "קודם ממוטטים את שלטון חמאס". התפללתי שחיילים לא יאבדו חייהם בחיפוש אחרינו. חששתי ממבצעים צבאיים, מחילוץ הרואי שמשתבש, ייחלתי בכל ליבי להפסקת אש. אבל גם תהיתי, איך יחזירו את כולנו יחד בבטחה?
1 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: רועי מונדר ז”ל, רותי מונדר, אברהם מונדר ז”ל, קרן מונדר, אוהד מונדר זכרי, אבי זכרי
ואז שמענו מהשובים שלנו על תוכנית הפעימות. הראש היה עסוק בחישובים, הבטן התהפכה. לא הייתי בטוחה שיודעים עלינו ועל מצבנו. תהיתי איך בוחרים את מי להחזיר תחילה, ומה יהיה גורלנו אם לא נשתחרר הפעם?
היינו עשר נפשות בחדר אחד, מגיל שנתיים עד 85. לכולנו הקרקע נשמטה תחת רגלינו ב-7 באוקטובר. כולנו מתנו במחשבותינו באותה שבת לפחות פעם אחת. כולנו איבדנו חלקים מעצמנו ואת חירותנו. בכל אחד ואחת טמון סיפור החטיפה והשבי הנורא. תהיתי מי הוא זה שגוזר את דיננו שוב? מי זה שמחליט אם ומתי ישחררו אותנו? האם אלו אותם אנשים שאחראים לכך שנחטפנו לשם?! ומי אלו שיחכו לנו בארץ, אם בכלל? מי שרד את התופת, והאם אבא יחכה לנו? האם לאמא יהיה בית לחזור אליו או שתצטרך לחיות איתנו בכפר סבא? הראש לא הפסיק לעבוד ולתהות. במזל, יש שאמרו לי בחסדי שמיים, קיבלנו את חיינו במתנה בפעימה הראשונה.
רגע אחד נסיעה ברכב הצלב האדום ברחבי חאן יונס, חשופים עדיין לאיומים מבחוץ, תוהים אם השחרור יתפוצץ לנו בפרצוף. ובאופן כל כך שונה, כל הדרך ממעבר רפיח במיניבוס, מוקפים באנשי טיפול על מדים, כשאזרחים מנופפים לנו בדגלי ישראל עם פיג'מות בצמתים בדרכנו לבסיס חצרים
רגע אחד נסיעה ברכב הצלב האדום ברחבי חאן יונס, חשופים עדיין לאיומים מבחוץ, תוהים אם השחרור יתפוצץ לנו בפרצוף. ובאופן כל כך שונה, כל הדרך ממעבר רפיח במיניבוס, מוקפים באנשי טיפול על מדים, כשאזרחים מנופפים לנו בדגלי ישראל עם פיג'מות בצמתים בדרכנו לבסיס חצרים. ושם, מבלי שנבין איך, שלוש קוביות הונגריות לאוהד מחכות. המון קצינים בסדיר ובמילואים מאירים את דרכנו בחיוכים. אני שואלת אותם, היכן התחבאתם כולכם ב-7 באוקטובר? שאלה, מבוכה, ואין תשובה.
הדרך מסתיימת בטיסה ישירה ומפתיעה לשניידר. הגענו עם שמחה והתרגשות ללא גבולות, "היי" מטורף ובלבול, הודיה ופליאה למציאות שאליה הגענו. פגישה עם משפחה וחברים, מעטפת של אהבה. תמיכה ועזרה שלא דמיינתי, בדיוק ההיפך מאותו יום נורא שבו נחטפנו, שבו חשנו לבדנו בעולם ללא הגנה - אין צבא ואין מדינה! ההיפך מהמקום שממנו הגענו.
ויחד עם זה, לא נרגענו. היינו שרויים בדאגה עצומה לאבא ולמי שהשארנו מאחור בבית חולים בחאן יונס. חָלַקנו עם בני משפחות החטופים שעדיין לא שוחררו את תחושותיהם. הבאנו מידע יקר, לפעמים אות חיים ראשון, ודרישה וציפייה מההנהגה להמשיך את העסקה ולהחזיר גם אותם הביתה. 15 חודשים אחרי 7 באוקטובר, כבר מובן שהמשך הלחימה הורג בנו יותר מאשר מחזיר חטופים חיים. בהיעדר מודיעין מדויק על מיקום החטופים איבדנו את אבא האהוב שלי לתמיד. כעת אני בצד השני של הגבול, שומעת מהבית שיש הסכם חתום, בתקווה שאף גורם לא ילך צעד אחורה. מרגישה את שבריריות ההסכם, את החשש שמשהו ישתבש. אני מנסה להתרחק מהמולת התקשורת, האולפנים והדעות השונות. מתפללת שאף גורם לא יאמר משהו מיותר. שחברי ממשלה וח"כים ינצרו לשונם. ובמקום לקנות קולות, יישאו באחריותם להפקרות המתמשכת ולמחדל וייתנו גיבוי ותמיכה למשפחות החטופים בהחזרת החללים והחיים כולם. מחזיקה אצבעות, משננת את שמות החטופים, וחושבת על המשפחות, על אלו שהוזכרו ברשימות ועל אלו שלא.
מבוהלת מהעובדה שלא מדברים על כולם. לא מבינה איך לא למדנו מהפעימות הראשונות את הלקח, ואיך לא דרשנו במתווה את החזרת כל השבויים.
הנפש אינה מוצאת מנוחה. מתח וחרדה, רסיסי תקווה, שמחה לצד דאגה גדולה, עצב תהומי וגם קנאה. מי יחזור אלינו חי ובאיזה מצב, ואת מי משאירים מאחור? מתרגשת עם המשפחות שיחבקו ויעטפו את אהוביהן שיחזרו ב-42 הימים הקרובים, מקווה שיהיו בשורות טובות. אבל לרגע לא שוכחת את הציפייה שהייתה לנו לשחרור אהוד גולדווסר ואלדד רגב זכרם לברכה ואת הנפילה שאחרי.
עם כל השמחה שהעסקה תצא לדרך, אסור לנו שתיעצר באמצע. לא מפסיקים עד ש-98 החטופים חוזרים ארצה, החיים לשיקום והחללים לקבורה! אנחנו חייבים להחזיר לפה צדק ותקווה.
קרן מונדר חזרה ביחד עם בנה אוהד מונדר-זכרי ואמה רותי מונדר בעסקה הקודמת. אביה, אברהם מונדר, נרצח באכזריות בשבי אחרי הפצצת צה”ל ושרד 132 יום. אחיה רועי מונדר נרצח באכזריות בניר עוז ב-7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.25
