רומי יושבת חבוקה בזרועות אמה, שתיהן מחייכות באושר. היא עטופה כמו תינוקת שהגיחה אל העולם, מוגנת סוף-סוף, אהובה, בטוחה. למעלה משנה מירב התחננה מעל לכל במה שנדמיין את הרגע הזה. שנראה אותו לנגד עינינו, שנאמין שהוא יכול לקרות. והנה, הוא התגשם. חלום הופך למציאות.
לאמילי יש חיוך של מנצחות, ויד מונפת באוויר כמו של כוכבת שעולה על הבמה ומסמלת לקהל סימן של אהבה. לוקח רגע לקלוט שהיד חבושה, והאצבעות האמצעיות לא מקופלות, אלא חסרות. היא איבדה אותן כשנפצעה ב-7 באוקטובר. אבל המבט, הזיק בעיניים, אומר הכל. אמילי בבית עכשיו. היא ניצחה, ובגדול.
דורון מעוכה היטב בחיבוק של אמא, שתיהן בוכות. לא ניתן לראות את פניה, אבל שפת הגוף שלה משקפת את שעברה. בסוודר ורוד זוהר וצמה זהובה היא נצפתה חוצה את ים המוות של מחבלי חמאס מרכב לרכב. כל שנייה היא עוד גיהינום קטן. והנה, עכשיו היא כאן.
ישראל היא מקום בלתי אפשרי, בלתי נתפס. אתמול בבוקר התבשרנו כי גופתו של אורון שאול חולצה מעזה אחרי למעלה מעשור. היום תתקיים הלווייתו ומשפחתו תשב סוף-סוף שבעה. אתמול אחר הצהריים, מאותה עזה ארורה, שבו בחיים שלוש נשים צעירות שלפניהן שיקום ארוך ומורכב
אי-אפשר להפסיק להביט בתמונות הללו. אי-אפשר להוריד את המבט מהחיוכים, מהחיבוקים, מהאור הגדול. התמונות מהפנטות, מדבקות, הן מים חיים שאי-אפשר להפסיק לגמוע. ככה בדיוק נראות תמונות ניצחון. ויש הרבה מהן: החיילות מקבלות בחיבוק את החטופות, החברים צוהלים באושר שאין לו גבול ומניפים על הכתפיים את כתבת ערוץ 12, שמיכה מנומרת מקופלת במסוק במיוחד לרומי, ובכיכר החטופים עומדים זרים גמורים בתחושת קרבה בלתי נתפסת ומתפללים לטוב. זה עם ישראל במיטבו – חברה חפצת חיים, מאוחדת, עולה על גדותיה. חברה שסוד כוחה הוא הקשרים הדקים והאיתנים בין כלל הפרטים שמרכיבים אותה.
מיטב היצירתיות והתעוזה
העסקה אליה נכנסה ישראל היא עסקה קשה עם מחירים כבדים. היא תדרוש ממנהיגינו את מיטב היצירתיות והתעוזה על מנת שאויב אכזר וציני כמו חמאס לא יעמוד על כנו. בשביל להצליח במשימה כל כך מורכבת, אנחנו חייבים דמיון. דמיון פוליטי, דמיון מדיני, דמיון חברתי. למעלה משנה עמדה מירב לשם גונן מעל לכל במה וביקשה מאיתנו לדמיין את רומי שבה. איך בדיוק זה יקרה, לפרטי פרטים. אחרי חודשים ארוכים, אפשר היה לחשוב שזה מעשה נואש, אולי אפילו הזוי. אבל מירב נאבקה על הדמיון שלנו, ובכך העניקה לנו מתנה ענקית. בעצבי ברזל, בלב חם וללא שיפוטיות, היא התעקשה שלא נוותר על הנכס הכי חשוב שלנו – האמונה. האמונה בעצמנו שנצליח לצייר תמונת עתיד אחרת, ולהפוך אותה לאפשרית. וזה אולי הדבר שהכי חסר לנו בתוך שנה ושלושה חודשים של כאוס, כאב ואובדן.
ישראל היא מקום בלתי אפשרי, בלתי נתפס. אתמול בבוקר התבשרנו כי גופתו של אורון שאול חולצה מעזה אחרי למעלה מעשור. היום תתקיים הלווייתו ומשפחתו תשב סוף-סוף שבעה. אתמול אחר הצהריים, מאותה עזה ארורה, שבו בחיים שלוש נשים צעירות שלפניהן שיקום ארוך ומורכב. כל יום בשבועות הקרובים ייראה ככה בדיוק – מערבולת של דאגה, תסכול ותקווה. רכבת הרים רגשית וטרור פסיכולוגי בלתי פוסק. מה אפשר לעשות? לאמץ את עצתה של מירב. לדמיין מציאות אחרת. לדמיין את השיבה הביתה של מי שהפכו תוך שנה לאהובינו, לדמיין את השיקום של המשפחות והקהילות, לדמיין את הניצחון שמגיע לנו. את העתיד שחובתנו לרקום לעצמנו.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס ובינתיים, אם רק אפשר, גם להתפלל ולקוות ולייחל שרומי, דורון ואמילי יזכו מעתה רק לטוב וחסד. לרוך ועדינות. שמתוך הטראומה האיומה תהיה צמיחה, יהיה שיקום, יהיו חיים משגשגים. להן, ולכל הבאים והבאות אחריהם, אחינו ואחיותינו בצרה ובשביה, שישובו הביתה במהרה.
