בואו נדבר על מחיר העסקה. הרשת וגם האולפנים מלאים באמירות כואבות על מה ששילמנו תמורת החטופים. האמת? קשה שלא להרגיש מועקה משחרור מחבלים עם כל כך הרבה דם על הידיים, עבור אזרחים תמימים שנחטפו מבתיהם.
מעבר לדכדוך קיימת דאגה שהמחבלים ששוחררו יחזרו לרצוח. אפשר בהחלט להניח שחלקם יחזור לעסוק בטרור. אבל הנה מה שאומרים מקורות צבאיים: בעזה היום, על כל מחבל שאנחנו מצליחים להרוג, חמאס מצליח לגייס מחבל אחר במקומו. לפעמים שניים.
אפילו בשבועות האחרונים, שבהם דובר על ריסוק חמאס, הוא לא התקשה לגייס מחבלים חדשים. העובדה שהוא השולט בחלוקת המזון, השאירה אותו בעל הכוח. אדם שביתו נהרס, והוא חי כפליט במאהל על החוף, מקבל הצעה להתגייס לחמאס, ובתמורה משפחתו תקבל אוכל, הבחירה שלו בטרור הופכת לקלה מאוד.
החיים בעזה וגם ביהודה ושומרון הם ביצת טרור שאי-אפשר לייבש בכוח. כל רגע נולד שם מחבל חדש. חוסר התקווה, הייאוש וההצקות של המתנחלים ביו"ש, שגברו מאוד בימי הממשלה הזו, גורמים למאגר הטרור להתמלא מחדש כל פעם. זה קורה גם בהנהגה. יחיא סינוואר נהרג? מוחמד אחיו נכנס מיד לנעליו, כפי ששניהם נכנסו לנעליים של מוחמד דף, של אחמד יאסין, של אחמד ג'עברי ושל אחרים.
ביצת הטרור היא מעין אמבטיה ענקית שמצד אחד ברז שמרוקן אותה, ומצד שני ברז רב עוצמה שממלא אותה מחדש. לעיתים קצב המילוי גובר על קצת הריקון. אי-אפשר להצליח בזה בכוח הנשק בלבד
ביצת הטרור היא מעין אמבטיה ענקית שמצד אחד ברז שמרוקן אותה, ומצד שני ברז רב עוצמה שממלא אותה מחדש. לעיתים קצב המילוי גובר על קצת הריקון. אי-אפשר להצליח בזה בכוח הנשק בלבד. כדי לייבש את הטרור חייבת להיות מדיניות שמבדילה בין קיצוניים שהם לא בני שיח, לבין מתונים שאיתם אנחנו רוצים לבנות חיים משותפים. צריך לשאוף להסדר, וסליחה על המילה הגסה, לשלום.
כאשר אנחנו מתייחסים אל כולם כאל טרוריסטים בני מוות, ומעלים את הטענה המטופשת שאין שם בלתי מעורבים, אנחנו לא מספקים למתונים את המוטיבציה לחבור אלינו. ככה לעולם לא נייבש את ביצת הטרור.
עבדנו קשה שלא יהיה שם אף אחד לדבר איתו
טוענים מנגד שאין שם מתונים. אומרים: אתה רואה שם מישהו שאפשר לדבר איתו? האמת היא שעבדנו קשה שלא יהיה שם אף אחד לדבר איתו. ממשלת נתניהו מטפחת כל השנים את חמאס הקיצוני, ומתעלמת דווקא מהרשות הפלסטינית המתונה יותר. אפילו עכשיו, כשהרשות נלחמת בטרור ביו"ש, הצליחה לסכל 18 מכוניות תופת בדרך לישראל, עצרה מאות מחבלים ופצעה עשרות מהם, בישראל מפנים לה את הגב. היא לא פרטנר, בגלל שהיא חס וחלילה עלולה לשאוף לשלום.
אנחנו שוכחים להציץ במראה ולראות בה את פני הממשלה שלנו, הקיצונית בתולדות המדינה, שלא מוכנה לשמוע על הפסקת אש תמידית, שלא לדבר על שלום.
הנה דוגמה להמחשת העדפות הממשלה: פרופ' מנחם שטרן, חתן פרס ישראל, נרצח ב-1989 בעמק המצלבה בירושלים. בתו מאירה פרסמה אתמול פוסט נוקב שבו סיפרה שרוצחי אביה שוחררו לפני 11 שנים בעסקה צינית שלא הייתה בה הצלת נפשות: הממשל האמריקני הציב לממשלה אז שתי אפשרויות, שחרור מחבלים או הקפאת הבנייה בהתנחלויות למספר חודשים. הממשלה בחרה בשחרור מחבלים. מותר לשחרר מחבלים לטובת בנייה בהתנחלויות, אבל אסור לשחרר אותם כדי להציל חיי אדם?
אמנון לוינועה גרייבסקיאני לא נבהל משחרור המחבלים בעסקה, לא בגלל שהם לא מסוכנים, הם כן, אלא ששחרורם אינו מטה את כף המאזניים במלחמה בטרור. הרבה יותר מפחיד אותי להשאיר את החטופים במנהרות. מדאיג אותי שממשלת ישראל לא תחבל בהסכם לפני סופו. שנתניהו יעדיף את השותפות עם סמוטריץ' על פני הסדר, שוב.
המלחמה לא תיגמר כאשר כל החטופים ישתחררו, וגם לא כאשר כל החיילים יחזרו הביתה, אלא כאשר נבין כולנו, שבצד השני יש עם, שגם לו יש רצון לחיות, ואנחנו צריכים לראות אותו. זה הלקח שלי מ-7 באוקטובר. לא נוכל לחיות במרחב הזה, כשאנחנו סומכים רק על כוחי ועוצם ידי. אם חפצי חיים אנחנו, אין לנו ברירה אלא לחתור להשתלבות במזרח התיכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.01.25
