כל כך הרבה סוגי תחושות מול המראות מכיכר פלסטין. מול דניאלה, קרינה, נעמה ולירי שצועדות מתוך כנופיית החמושים בחזרה אל חייהן. רגשות שלא ידענו שיכולים לחיות בתוכנו. לא ככה. לא בשילוב הזה.
הדם רותח. והנפש סוערת. צועקת לצדק מול רוצחים ברברים. ולצד זה התרגשות. ודאגה. וציפייה. ואושר. ותוגה. הלב, בניגוד לדרך הטבע, מייצר בפעימה אחת תחושות מנוגדות. סותרות.
ואתה בוחן כל פרט בכיכר עזה המתוסרטת: במה, מיקרופונים, מצלמות, אקרדיטציות כמו באירוע בינלאומי, שרשראות דגלים, רכבים חדישים, לובשי מדים מתוקתקים. תפאורת ניצחון מצמיתה, רגעית, מזויפת, אחרי פחחות וצבע, אחרי טוטאל-לוס, שאין מאחוריה דבר. בטח לא הישג. בטח לא ערך.
תפאורה שמשקפת במידה מסוימת את אותו אויב פחדן, חסר רחמים, של 7 באוקטובר. אותו אויב שכאידיאולוגיה לא מכיר בערך חיי אדם. בערך אמא שמחבקת בת. שמלביש במדים ומעלה על במה בכיכר העיר, מול המון שטוף, גם הוא שבוי במידה רבה - נערות שהחזיק באכזריות 477 יום. שמסתתר מוכה ורעול פנים מאחורי ארבע גיבורות.
ותוך כדי ההצגה הזו, שנה וארבעה חודשים כאילו עוברות ברגע מולנו: ההפקרה הנוראה בבוקר ההוא; ההפקרה בימים הלא נגמרים אחר כך; הפוליטיזציה של מלחמת קיומנו; הממשלה שלנו שהבטיחה עולם ומלואו. ניצחון ומלואו. ולמרות שגררה וגררה, גבתה עוד מחיר ועוד מחיר, לא הביאה פתרון שיחזיר, מיד וללא סלקציה אכזרית, את כולם הביתה; ולא קבעה יעדים מדיניים וצבאיים ריאליים; ולא דאגה ליום שאחרי; ולא הציבה שלטון אחר במקום חבורת הרוצחים ששם; ולא הביאה צדק.
לא הביאה צדק.
וכל זה הממשלה שלנו לא עשתה - לא כי אי-אפשר. ולא כי העם לא נלחם והקריב. אלא כי היא נלחמה בזירה אחרת. בזמן שאנחנו נלחמנו בעזה ולבנון, היא נאבקה להציל ראש ממשלה.
ומול כל אלה, מול הסערה על התמונות המעוותות מכיכר עזה, על עסקת סלקציה נוראה שמתירה ברברים במקומם, עמד רק דבר אחד וניצח בנוקאאוט: החיוך של ארבע צעירות ישראליות.
הדבר היחיד שיכול היה לעמוד מול המציאות הבלתי אפשרית הזו, מול אכזריות האויב, מול עוולות הממשלה שלנו - הוא ארבע הלוחמות שלנו שנמצאו שם, ועכשיו כבר פה
הדבר היחיד שיכול היה לעמוד מול המציאות הבלתי אפשרית הזו, מול אכזריות האויב, מול עוולות הממשלה שלנו - הוא ארבע הלוחמות שלנו שנמצאו שם, ועכשיו כבר פה. שמנופפות. שצועדות. שחוזרות.
הלב שלירי אלבג מסמנת למצלמה והשלט שלה "!I'm back"; ההתרפקות והחיבוק של נעמה לוי - שאנחנו זוכרים איך עזבה - עמוק-עמוק בתוך החזה המגונן של אבא; החיוך קשת-בענן של דניאלה גלבוע בפתח המסוק, מסמלת עם האגודל; הדרך שבה קרינה ארייב אוחזת בשני הוריה.
הרגעים שבהם לא רק ברור לכולנו מה הדבר הנכון לעשות; אלא שמול אידיאולוגיית המוות של האויב, מול תפאורת ההישג הכוזב, זוקפים ראשם הערכים היהודיים, הישראליים. מנופפים. מחייכים. עם הידיים, מול קהל עזתי, מסמנים את תקומת החיים.
דניאלה, קרינה, נעמה ולירי - בימים הבאים, כשתביטו סביבכן ותפגשו אותנו, להלן העם הנרגש, חונקים מאהבה, מתנפלים, דואגים (בעצם אתן כבר פוגשות), תנסו להבין. אומה נרגשת, סוערת, מלאת תחושות סותרות, חיכתה לכן. אתן הסיבה של העם בימים האלה להרים ראש מול כל מה שמקולקל.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.01.25
