עזה.
לראות את השיירות. את ההמונים, שאורזים את חייהם על גביהם ונודדים צפונה ברגל. מזרנים מגולגלים, שמיכות, על הכתפיים תינוקות. חוזרים. אל הריסות ושברי חייהם הקודמים.
רבים מהלוחמים שלנו שהגיעו לעזה ומצאו בבתים תמימים לכאורה, בחדרי ילדים, בבתי ספר, כמויות אדירות של אמל"ח העידו שוב ושוב שאין בלתי מעורבים.
ובאמת, מה לנו ולאלו שצועדים שם? לאלו שחינכו והתחנכו לשנוא, לאוכלוסייה שממנה יצאו כל כך הרבה רוצחים?
התרגלנו לראות בהם מפלצות. או לא לראות אותם. ובכל זאת התמונות שמגיעות מצפון עזה מבלבלות. כי אפשר ללמוד מהן על הציפייה האנושית של בני אדם לשוב לבתיהם. כמה חיכו. רבבות ישנו ברחובות. ואפשר לראות אנשים שסבלו. ואנשים ששמחים שזה נגמר.
מוסר.
אי-אפשר לבטל קיום של אוכלוסייה. להגיד, בוא נתנהג כאילו הם לא שם. אחרת כולנו נהיה בן גביר.
זה עוד לא השלב לדבר באמת על מוסר. או חמלה. או סתם להתבונן בעיני האויב שמולנו. בעיני עצמנו. אנחנו חבולים מדי, שותתים מדי, בהישרדות מדי
ועדיין, זה עוד לא השלב לדבר באמת על מוסר. או חמלה. או סתם להתבונן בעיני האויב שמולנו. בעיני עצמנו. אנחנו חבולים מדי, שותתים מדי, בהישרדות מדי.
והאמת שהמציאות לא מפגינה מוסריות גדולה כלפינו. אז אנחנו לא שם. לא אנחנו ולא המצפון שלנו. או לפחות של רבים מאיתנו.
יום אחד, כשנהיה פחות בכאבים שלנו, באסון שלנו, נוכל להתפנות גם לזה. בהתחלה לשלוח את המצפון לסיבוב גישוש קטן, ואז אלוהים גדול.
בינתיים יש את שאר העולם המוטה והצבוע שיפגין חמלה. גם זה, בימים האלה, נראה לנו מעל ומעבר.
תזה.
פעם, באוניברסיטה, בחוג למדעי המדינה, היה איזה מרצה שמדד את הסיכוי לשלום בכמות הקורבנות שבין צידי המתרס; בדמעות האימהות שמשני עברי הגבול. ככל שיש יותר, הסביר, הסיכוי לפתרון קטן יותר.
עם האיראנים, לפי התזה הזו, יהיה יותר פשוט להתפייס מתישהו. הדבר היחיד שצריך להיפתר הוא בין המנהיגים. כלומר אם הקנאים ששם יזוזו הצידה. עם העם האיראני נסתדר מצוין.
עם הפלסטינים, לעומת זאת, המצב מורכב. לא שהאופציה להסתדר על הפרק. באותו בוקר ההם שמעבר לגבול הוכיחו שיש פה יותר מסכסוך על אדמה – אלא קנאות דתית שמצווה להשמיד. במעשיהם הפכו את המעטים שעוד האמינו אצלנו בשלום לנאיביים, למנותקים.
זה עצוב, כי אם מלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות, כמו שאמר איש הצבא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, התותחים הדוממים אמורים לבשר על המשך המדיניות ללא מלחמה. רק שכאן, משני עברי הגבול, אין מדיניות. לא יום אחרי, לא יום לפני.
ראש הממשלה שלנו, כמדיניות לאי-מדיניות, טיפח רוצחים. והם, מהצד שלהם, רוצחים.
רציונלי.
במלחמות נוראיות הצטברות הסבל והאובדן משכנעת שעדיף למצוא פתרון. שהמחיר כבד מדי.
זה כשהרציונליות שולטת. אבל רציונליות היא לא הצד החזק של המזרח התיכון, ושל המאבק הזה בפרט.
לנו יש את בן גביר וסמוטריץ' שסוחבים מדינה שלמה למחוזות משיחיים. יש ראש ממשלה שנלחם בחזית אחרת, להציל את עצמו.
אנחנו גם לא יודעים אם ההמונים בעזה שחזרו לבתיהם חושבים רציונלית. אם כשהם מתבוננים בהריסות, בהשלכות דרכן, מגיע חשבון נפש
אנחנו גם לא יודעים אם ההמונים בעזה שחזרו לבתיהם חושבים רציונלית. אם כשהם מתבוננים בהריסות, בהשלכות דרכן, מגיע חשבון נפש.
עד כמה הם מבינים שהחינוך לשנאה הביא חורבן? עד כמה ברור להם שכדי שיהיה להם עתיד כלשהו, הם חייבים לסלק את הרוצחים שמנווטים את חייהם?
כשזה יקרה, אולי יהיה לנו יותר קל להיישיר לסבל שלהם מבט.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.01.25
