ב-25 בפברואר יחגוג לואיס הר את יום הולדתו ה-72. קצת קודם לכן, ב-12 בפברואר, הוא יהיה בן שנה. ודווקא על יום ההולדת הראשון בחייו החדשים הוא מתעקש לדבר בקול רדיופוני עמוק, מקצועי וניטרלי, כזה שלא מסגיר שום ניצוץ של התלהבות או שמחה. "לפני שנה, במבצע החילוץ הנועז, קיבלתי את החיים שלי בחזרה ואני מתחיל מחדש", הוא מתאמץ לתמצת ולגמד את מה שמאחוריו. הקטנה, כפי הנראה, היא הדרך שלו להתמודד עם מה שגם עכשיו, שנה אחרי, מרגיש לו כמו הזיה. "אני משתדל לא לעשות מזה עניין. למה? בגלל שאני לא רוצה לתת לזה לנהל לי את החיים. היה ונגמר".
129 ימים בשבי בעזה זה "היה ונגמר"?
"לא, עדיין לא, אולי לעולם לא, אבל אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי. אני גם לא חושב על מה יהיה מחר. אני חי את היום, את הרגע, את מה שאני נושם עכשיו. זאת העצה הכי טובה שאני יכול לתת לחטופים שחזרו עכשיו הביתה. תסתכלו קדימה, אבל לא יותר מדי רחוק כדי לא להתאכזב. תתמקדו בהווה".
תיעוד: לוחמי ימ"מ מחלצים את לואיס ופרננדו
(צילום: דוברות המשטרה)
10 צפייה בגלריה


בני הזוג בדירה בתל אביב. מרמן: "הריפוי האמיתי יתחיל כשנחזור הביתה", הר: "אין לדעת. אני די חושש מרגע האמת"
(צילום: אביגיל עוזי)
תכף גם תבשר לי שאתה מתחזק.
"אני? אני לא מאמין בבורא עולם, אני מאמין בימ"מ. הם הצילו אותי, אני חב להם את חיי. מאז ומתמיד טענתי שלא כל מה שאין לו תשובה או הסבר זה אלוהים. מצד שני, אם עברתי כל כך הרבה ניסים אז אולי יש משהו ששמר עליי? אם מישהו רוצה לקרוא למשהו הזה אלוהים זה בסדר מבחינתי, אבל יכול להיות שזה משהו אחר. אני לא אקרא לו אלוהים, אבל אני אומר 'כן, יש משהו'. אני מאמין שיש".
"גם אני הייתי ונשארתי אתיאיסטית. אם יש אלוהים, איפה הוא היה ב-7 באוקטובר, בטבח הנורא?", תוהה האישה שאיתו, קלרה מרמן (65), שפז"ם עזה שלה קצר משלו. היא, אחותה גבריאלה ליימברג, בתה מיאה וכלבתה בלה, שנשלפו מהממ"ד של ביתה שבקיבוץ ניר יצחק, שוחררו אחרי 53 ימים. שני הגברים שנחטפו יחד איתן, לואיס הר, בן זוגה זה 23 שנה ואחיה פרננדו מרמן, נשארו מאחור.
לואיס הר ופרננדו מרמן חוזרים הביתה, פברואר 2024
(צילום: דובר צה"ל)
נפגשנו לדבר על החיים אחרי החזרה מהשבי, על קשיי ההסתגלות והריפוי, לשמוע מה שיש לבעלי הניסיון להגיד לשבים הטריים של השבועות האחרונים. "אמנם יש לי ניסיון בשיבה מהשבי, אבל לא נראה לי שיש עצות", אומר הר, בעוד מרמן מהרהרת בניסוח התשובה. "הרי זה כל כך אינדיבידואלי וכל אחד הוא יחיד ומיוחד. בעצם, אולי גם זה סוג של עצה. אל תחשבו שמה שעבד אצל אחרים יצליח גם אצלכם. זה פתח לאכזבה. חפשו את מה שמתאים לכם".
מה קשה יותר – ליפול לשבי או לחזור הביתה?
"הכל קשה", הוא אומר. "אפילו החילוץ היה קשה כי חוויתי אותו כמו חטיפה נוספת, משהו פתאומי באמצע הלילה. זו הייתה חטיפה למטרה טובה, אבל המוח שלי התכווץ כמו בחטיפה מהממ"ד והגוף ננעל. לא עלה בדעתי שצה"ל בא להציל אותי, שמעתי פיצוץ והייתי בטוח שמפוצצים לנו את הבניין, לכן התגלגלתי על הרצפה שעליה ישנו לכיוון הדלת. ב-129 הימים בשבי אמרתי לעצמי שהמדרגות מבטון והכי בטוח לשהות בהן כשהבניין קורס.
"אבל אז שמעתי את פרננדו קורא לי 'לואיס, לפה'. חזרתי אליו כשאני על ארבע, כולי מכופף, עם ירי בכל הכיוונים, מלחמה בתוך הבית. ואז מישהו תפס לי את הראש ואת הרגל ואמר לי, 'בוא הנה, זה צה"ל'. זה היה לוחם ימ"מ שאמר, 'באנו לקחת אתכם הביתה'. באותו הרגע הבנתי שזה נגמר".
רגע האיחוד של התצפיתניות עם אגם ברגר
(צילום: דובר צה"ל )
זה נגמר?
"זה לא ייגמר לעולם, אבל ביום שבו חזרתי משם הפסקתי לספור את הימים של חיי החדשים. בשביל מה? כשהיינו בשבי ספרנו כל יום וכל שעה וכל דקה. מהרגע שחזרתי, מה אכפת לי כמה זמן עבר? אני חי את חיי, כל יום ביומו, וגם לשורדי השבי הטריים אני ממליץ להימנע מספירה. היא רק מקבעת אותך בעבר. אני מציע להם לקחת את הזמן. שום דבר לא בוער, אתם לא חייבים להתעדכן מיד בכל מה שקרה וקורה. תנו לעצמכם את כל הזמן שתצטרכו כדי להבין את מה שהיה שם. חייבים לעכל את זה במנות קטנות, לאט-לאט, כדי להתמודד ולהמשיך הלאה. ביסים גדולים ומהירים עלולים להגביר את הבלבול בין מציאות להזיה".
לפעמים אתה מתבלבל ושואל את עצמך האם אתה עדיין בעזה?
"כבר הרבה פחות, אבל לפעמים יש לי הרגשה שאני עדיין חי בסרט. כדאי שהמשוחררים החדשים יהיו מוכנים לתופעה הזאת. דווקא כשחוזרים לשגרה עובר בראש משהו קטן שמחזיר אותך לשם. זה לא בשליטתך. וזה מאוד לא נעים. ואין הרבה מה לעשות חוץ מלקחת נשימה עמוקה, להזכיר לעצמך איפה אתה נמצא ולהמשיך".
תוכניות ליום השנה לחילוץ עוד אין. "אם נחגוג זה יהיה בקטנה, בחוג המשפחה. משהו ממלכתי לא יהיה, לדעתי, כי עד עכשיו אף אחד לא דיבר איתי. מי חושב עליי מטעם המדינה והממשלה? הנשיא היה היחיד שהשמיע קול, אחרי הרבה זמן, בשבועות. הוא התנצל שלא עשה את זה קודם, אמר שזו הייתה פאשלה שלו והזמין את כולנו ללשכה שלו".
וראש הממשלה?
"מיום שחולצתי הוא לא צילצל אליי. אני יודע שהוא חתם על החילוץ, בלי החתימה שלו זה לא היה קורה, אבל מעבר לזה הוא לא התעניין. אין לי מושג מאיפה הוא יודע מה דעותיי ועמדותיי, אבל אני מניח שבשבילו אני כלום, סתם קיבוצניק סמולן".
גם מרמן ציינה את יום השנה לשחרורה מהשבי. "אבל אני לא סופרת את השבועות והחודשים שחלפו מאז, כי חלק מההישרדות זה להיכנס לפאזה חדשה של לחיות את היום וליהנות מכל יום. גם תוכניות לעתיד אני עוד לא עושה. אני מנסה למצות כל יום, לזרום עם החיים ולנסות להפיק מהם את כל הטוב שאפשר".
חור בלב בצורה שלך
שניהם לובשים טי-שירטס שחורות שעליהן מודפסת מילה אחת בצהוב עז: NOW, שניהם עונדים צמידים צהובים ושרשראות עם תליונים. "פעם לא יכולתי לשים שום דבר על פרק היד, חוץ משעון", הוא מצביע על הצמיד עם המגן דוד שקיבל במטה החטופים. "מאז ששמתי אותו אני לא יכול להיות בלעדיו".
לצווארו תליון מוזהב, בצד אחד חרות "יש לי חור בלב בצורה שלך" ובצידו השני "יחד ננצח" עם ציור של אריה ולביאה. מרמן מסתפקת בתליון הכסף הסטנדרטי של "הלב שלנו נשאר בעזה" ואומרת שרק הגוף שלה יצא מעזה. הנשמה עדיין שם. עד שיחזרו כולם. אולי גם אחרי.
העובדה ששניכם שורדי שבי עוזרת לכם לחזק אחד את השנייה?
בני הזוג, גרושים ותיקים, מחליפים ביניהם מבטים. בזוגיות ארוכה כמו שלהם, רוב הזמן אין צורך במילים. הוא אב לארבעה וסב לעשרה, היא אם לשתיים וסבתא לשלושה. כשחברו לפרק ב', לפני יותר משני עשורים, הם בחרו לחיות בבתים נפרדים. היא בניר יצחק ("הייתי הגננת של הקיבוץ") והוא בקיבוץ אורים, שבו עבד כמנהל חשבונות. מאז שהר חולץ מעזה הם איחדו כתובות בדירה נאה ומרווחת ברמת אביב, שהועמדה לרשותם כתרומה פרטית. אם וכאשר יפוג תוקפה ויהיה עליהם לשלם שכר דירה, הם לא מצפים לתמיכה מהמינהלת שרצתה לשכן אותם בבית אבות ונענתה ב"לא, תודה".
"חזרנו לחיים, אבל אנחנו כבר לא אותם האנשים, הכל השתנה", הוא קובע. "בקיבוץ כל הזמן בישלתי, והילדים באו עם הנכדים, 19 פיות ולכולם בישלתי בכיף. היום, בדירה הזאת, לא בא לי לבשל. זה לא התנור שלי ולא המקום שלי. וזה שינוי קטן של הרגל, כן?"
מה השינוי היותר משמעותי שחווית?
"פעם פחות הערכתי את עצמי. היום אני בטוח מי אני. קיבלתי ביטחון, אני יכול לדבר, לצאת החוצה, להיות מול מצלמות, לואיס הקודם אולי לא היה עושה את זה. היום כולם אומרים לי שבזכות מה שעברתי מצאתי את הזהות המדויקת שלי, איש תיאטרון, איש במה. זה נכון שגם קודם הייתי על במות, רקדתי, אבל לא חשבתי שיש לי לאן להתפתח. היום, כשיש לי משהו להגיד, אפילו שזה בשידור חי בטלוויזיה, אני אומר. והכי מצחיק זה שמקבלים אותי כמו שאני.
"בשבי, כל יום סיפרתי סיפור למיאה ולכולם. היא שאלה על החוויות שלנו, על החתונות שלנו, על השומר הצעיר בארגנטינה, למה באנו ארצה, ובסוף זה הפך לסיפור של לואיס. ופתאום אמרתי לעצמי, 'וואלה, עשיתי משהו בחיים'. ודווקא המחשבה הזאת עזרה לי להשלים עם המציאות. אם אלוהים או מי שזה לא יהיה יחליט שמגיע לי למות אני אמות. לא פחדתי מזה. ואם אמשיך לחיות אז יש לי עוד הרבה מה לעשות. זה נתן לי שקט".
מרמן מלטפת אותו בעיניים. "לבני אדם יש כוחות להישרדות ולהתמודדות עם מצבים קשים", היא אומרת. "אז התקלחנו רק פעם בעשרה ימים, אז המים לא היו חמים, אז יש לנו פחות אוכל – מתמודדים עם זה, שורדים. מה שהכי קשה בשבי זה חוסר החופש וחוסר האפשרות לבחור, זה הדבר הכי גרוע בשבי. נכון, השבי שלנו היה בסדר יחסית לחטופים שהיו במנהרה, או בבדידות, אבל הדבר הכי קשה הוא אובדן השליטה בכל דבר שאת רוצה לעשות חוץ מלנשום. זה וגם החוסר מעש. אין שום דבר לעשות, זה לשכב או לשבת. מה עושים כל היום? כל אחד ניסה להתכנס בתוך עצמו, לדמיין ולהיפרד מהמציאות הקשה. מה שעוד עזר לנו זה תנועות, הליכה במקום, לזוז".
בכל ימי השבי, לא היה אפילו רגע אחד שבו הר ראה את עצמו נשאר שם לנצח. "לרגע לא איבדנו את התקווה. תמיד ראינו את האור. כל הזמן אמרנו שהעם היהודי לא משאיר אף אחד מאחור. לא ידענו איך או מתי זה יקרה, אבל ידענו שנצא. היום אני שואל את עצמי מאיפה היה לי ביטחון כזה כשאני יודע שתוך שנייה מישהו יכניס לי כדור בראש. כדי למנוע את המצב הזה עשינו הכל כדי לא ליצור איזשהו עימות עם ארבעת השומרים, ובמיוחד לא עם השובה שקראנו לו בעל הבית. זה היה הכוח של ההישרדות, לדעת איך להתנהג".
"מאז, חזרנו לחיים, אבל עוד לא חזרנו הביתה", היא מדגישה את המילה האחרונה. "הבית שלי באורים עדיין בשיפוצים", הוא מפרט. "שני טילים נפלו אצלנו בתוך המשק ומה שנהרס כבר שופץ, אבל בקיבוץ שלנו אין ממ"דים, ואמרתי שאחזור לשם רק בתנאי שיהיה לי ממ"ד. אני מקווה שתוך חודש אחזור לשם".
"ואני רוצה לחזור לבית שלי בניר יצחק, אבל אני חייבת לצבור עוד ביטחון", היא מעידה. "מהרווחה של מועצת אשכול שאלו אותי מה יכול להעניק לי יותר ביטחון, ואמרתי שהמחבלים נכנסו דרך החלונות ולכן אני רוצה לשים סורגים. בקיבוץ אין סורגים, אבל בכל פעם אני מוסיפה לעצמי עוד תנאים. כבר הגעתי לקיבוץ, אבל עוד לא ישנתי בבית".
"עברנו שינוי גדול, מהקיבוץ לעיר, ומלחוד לביחד", הוא מסכם, "וכל אחד מאיתנו מתכנן לחזור לקיבוץ שלו ולחיים שהיו לנו קודם, אבל אני לא יודע מה יהיה כשזה יקרה, אולי התרגלנו לחיות ביחד ונעדיף את זה על חיים בנפרד".
"שורדות השבי שחזרו עכשיו הן בחורות צעירות שמן הסתם ימשיכו לגור עם משפחותיהן", מעירה מרמן, "נראה לי שזה ישפיע עליהן לטובה, אבל אחרי שבי כל כך ארוך אין לדעת מה יעשה לך טוב. מותר לך לחפש את הפינה שלך, לנסות, ללכת, לחזור. הריפוי האמיתי שלנו יתחיל ברגע שנחזור הביתה".
"אל תהיי כל כך בטוחה", הוא אומר. "זה מה שאנחנו חושבים, או מקווים, אבל אין לדעת מה נרגיש כשנעזוב את תל-אביב ונחזור לדרום. אולי הרעש של ההפצצות או המזל"ט שיסתובב לנו מעל הראש יפריע לנו עד כדי כך שנגיד שזה כבר לא המקום שלנו. שנה אחרי החילוץ אני מרגיש שהחיים שלי עדיין במערבולת. אני מנסה לעשות הכל כדי שיהיה לי נוח בבית שלי, ואני די חושש מרגע האמת. מה יקרה אם לא אצליח להתרגל?"
הלילה הכי קשה
לעובדה שהפך לסוג של סלב התרגל הר ומהר. "אף פעם לא חלמתי להיות אישיות ציבורית או משהו כזה ופתאום כולם מזהים אותי. בכל מקום מסתכלים עליי. לפעמים זה 'שלום' ו'יופי שאתה פה איתנו'. לפעמים רק מבקשים סלפי ואני מצטלם ומצטלם. כולם מרגישים שהם כאילו מכירים אותי אז מי אני שאסרב.
"החיילים מהימ"מ שחילצו אותי נתנו לי את החיים שלי בחזרה, ויחד עם זה קיבלתי משימה. לתת את חלקי בהסברה כי ההסברה הממשלתית על הפנים", הוא טוען. "אז נכנסתי לזה מההיגיון, ומאז אני נהנה להרגיש את החום והחיבוק של העם. עד היום לא נתקלתי בהתנהגות קיצונית, ויכול להיות שזה רק עניין של מזל.
"מצד שני, קשה לי במקום צפוף, עם המון אנשים וקולות. הגוף שלי ננעל. כיוון שאני כבר יודע איך הגוף שלי יגיב אני לא מעמיד אותו במבחן. לא טוב לי בקפלן אז אני מונע את הסיטואציה, פשוט לא הולך למקומות של אנרגיות קשות. יותר טוב לי בכיכר החטופים. גם כשהיא מלאה אני מוצא בה פינה של שקט".
פגשתם כבר מישהי מהשבות האחרונות? לואיס, יש לך בת בירחיב, המושב שבו גרה לירי אלבג.
"צריך לתת זמן ללירי, להוריה, לכל המשפחה", אומרת מרמן. "אני זוכרת איזו התנפלות הייתה עלינו כשחזרנו. נבהלתי".
"אני רואה שעכשיו יותר שומרים על השבים", אומר הר. "אולי זה לקח מהחגיגות הקודמות. הכל יותר מתוכנן ומבוקר. אילו שאלו לדעתי הייתי מציע לעבור את רגעי האיחוד בכלל ללא תקשורת. הם חייבים שקט, אסור להתנפל עליהם, אסור בכלל לפנות אליהם בצורה ישירה עד שהם ירגישו שהם מסוגלים. וגם אז, לא כולם ביחד. כל אחד מהם יעבור תהליך איטי עד שיהיה מסוגל להיפתח. קודם הם צריכים להתרגל לזה שהם בארץ, שהם בישראל. זה שהם נחתו כאן לא אומר שהם חזרו לחיים שהיו להם. זה תהליך. אבל כשתגיע המוכנות לדעתי חשוב מאוד לספר מה היה שם, להתראיין בחו"ל לעיתונות המקומית".
עכשיו הוא מקים את עצמו מהספה ויוצא לסיבוב קצר בין קירות הסלון שנושא אופי משפחתי. לצד תמונות מחויכות של המשפחה תלוי צילום בשחור-לבן: הבניין שבו הוחזק, לפני ואחרי ההפצצה. שתי קומות – ובור. מדי פעם הוא חייב לחלץ את העצמות, להרגיש שהוא בתנועה. "ברור שזו תופעת לוואי של השבי. הזמן לא עובר, כל דקה היא נצח ואין לך יותר מדי אפשרויות. לשכב או לשבת. לא תמיד היה כוח לעמוד".
10 צפייה בגלריה


מימין לשמאל: קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, לירי אלבג ונעמה לוי - על הבמה של חמאס
(צילום: AP, Abed Hajjar)
זו עוד המלצה לחטופים שחוזרים הביתה?
"הם לא זקוקים להמלצה הזאת, מהר מאוד הם ירגישו את הצורך לזוז, להניע את האיברים, להרגיש את החיים. וזה מה שההורים ובני המשפחות וכל מי שנמצא במעגל הקרוב חייבים להבין. תראי אותנו, את קלרה ואותי, נכון שאנחנו נראים בסדר? איך אני יכול להסביר שלפעמים הכל נראה לי לא מציאותי. החטיפה, החילוץ, הכל. הרבה פעמים קלרה ואני מספרים על מה שעברנו בהפרדה רגשית, כאילו שזה סיפור שקרה למישהו אחר".
זו תוצאה של ליווי פסיכולוגי רציף. רק שיחות, הם מדגישים, בלי כדורים. כל אחד מהם הרגיש שהוא מספיק חזק כדי להתמודד ולשרוד ללא כימיקלים. "ולמרות הכל", הוא אומר, "ברגעים מסוימים זה עדיין נראה ומרגיש כמו סיפור או סרט שעוד לא הסתיים. אני לא יכול לשים את האצבע על הרגע הקשה ביותר בשבי. בסך הכל היה לנו מזל, היינו בדירה והשובה שלנו שמר עלינו מהחברים שלו. והיינו כל הזמן ביחד. חמישה אנשים וכלבה. היו ימים שקצת ירד לנו המורל, או שהתגעגענו יותר, היום שבו הבנות יצאו הביתה היה קשה, אבל אני זוכר את הלילה הכי קשה. קלרה, את זוכרת?".
"איך לא?" היא מחייכת.
"ליל בלהות. הודיעו לנו שלמחרת תהיה הפסקת אש ואמרתי לכולם, 'תתכוננו, זה יהיה לילה קשה, כל אחד ינסה לפוצץ את השני כמה שיותר'. זה היה לילה של גשם עם רעמים, כבר לא ידענו אם אלה הפצצות שלנו או היציאות שלהם, והרעמים, והגשם, הזכוכיות של החלונות נשברו אז היינו רחוקים מהחלון, היינו באמצע החדר, עם השמיכות עלינו, היה קר נורא והכל היה פרוץ ולא ידענו מה יהיה. עד עכשיו אני נבהל מאיזה אופנוען שמתניע באמצע הלילה. רעש נוראי, בחושך הוא ממש חודר, והוא תמיד נשמע כמו התחלה של אזעקה והגוף מתכווץ. זה קורה לי כל הזמן. עוברות כמה שניות עד שאני מתפקס ומזכיר לעצמי שזה רק אופנוע".
היום יש לו מספיק אומץ להודות, שאילו העלה בדעתו שגם אחרי 14 חודשים עוד יהיו לנו חטופים בעזה אולי הוא לא היה עומד בזה. "חשבתי שזה ייגמר הרבה יותר מהר, אבל הממשלה שלנו אטומה. לא מגיע לנו לחיות תחת ממשלה כזאת. אנחנו עם נפלא, עם נהדר, שלא יודע לבחור את מנהיגיו. אבל כמה שהם מנסים לפלג אותנו, זה לא ילך. אני מתבייש לראות את השרים שצועקים על משפחות החטופים. זה לא קשור לפוליטיקה, זה לא אנושי. עדיף לכבות את הטלוויזיה ולא לראות חדשות".
זה מה שאתה עושה?
"אני רואה מעט מאוד". "אני רואה!" מתקוממת מרמן. "למה? בגלל שאני רוצה לדעת הכל! הוא מתראיין בלי סוף, לפעמים כמה פעמים ביום, אז לפני שהוא נכנס לאולפן אני מעדכנת אותו. כבר היו מצבים ששאלו אותו משהו והוא לא ידע במה מדובר".
חיים כדי ליהנות מהחיים
אפילו במסוק שהוביל אותו לתל השומר, הר לא ידע מה קרה ב-7 באוקטובר ואחריו. "לא ידענו כלום", הוא מספר. "הדבר הראשון שהבנות שלי אמרו לי זה, 'אבא, אסור לך לראות טלוויזיה וחדשות, קרו הרבה דברים קשים ואתה תגלה אותם לאט-לאט, לא בבת אחת, זה קשה לעכל'. הן אפילו לא אמרו לי כמה מהחברים שלי נרצחו. כשהתחלתי לשאול הן אמרו, 'לא צריך לדעת הכל היום'. בימים הראשונים, כשבאו חברים, הרגשתי שמאחורי הגב שלי הן עושות להם סימנים של 'הוא לא יודע, אל תספרו לו'".
מה היה הדבר הראשון שגילית?
"שבועיים אחרי שהגעתי רציתי ללכת ללהקה שלי, לרקוד, והבת שלי ניסתה למנוע את זה ממני בכל מיני תירוצים. לא הבנתי למה. כבר שנים אני רוקד בלהקת איה אשכול, זה על שם חיילת שנרצחה בפיגוע בבאר-שבע. הגעתי לחזרה וגיליתי שאבי פליישר, חבר שלי מקיבוץ מגן, נרצח. חבר-חבר, קשר של המון שנים. ועוד בחורה שרקדה איתנו נרצחה בנובה. ככה התחלתי לראות אחד ועוד אחד, ולהבין את סדר הגודל.
"הרבה פעמים אמרתי, 'די, אל תרחמו עליי, אני יכול להתמודד עם זה', אבל רק לעצמי אני משקר. עד היום אני לא יכול להיכנס לניר עוז ולבארי. אנחנו עוברים עם הרכב ורואים את כמות המכוניות ואת האנדרטות, אבל לא יותר מזה. לא נכנסים. אפילו לא עוצרים. לקח לי שנה שלמה להיכנס לממ"ד בבית של קלרה, שממנו נחטפנו. את זוכרת מה היה?".
היא מהנהנת. מניחה את ראשה על כתפו. זה פריים של אהבה וקִרבה. "בשבועות", הוא מספר, "הזמינו אותנו לתלמי יוסף, וכדי להגיע אליו צריך לעבור דרך ניר יצחק. קלרה אמרה לי, 'מה, נעבור דרך הקיבוץ ולא ניכנס?' ועניתי לה בפוזה של גבר, 'ניכנס, בטח שניכנס'. אז נכנסנו עם האוטו, עצרתי מול הבית של קלרה, יצאנו ואיך שנכנסתי לבית יצאתי ממנו. לא יכולתי להיות שם. הבית של קלרה כבר היה אחרי שיפוץ, זה לא שראינו את כל הדברים השבורים, הכל היה מסודר ונקי, אבל משהו מנע ממני מלהיכנס. הגוף זכר, והגוף לא היה מוכן להיכנס. אמרתי לקלרה שאני מחכה באוטו ויצאתי.
"הפעם הראשונה שנכנסתי הייתה ב-7 באוקטובר, יום השנה. כשנכנסנו לממ"ד, ראינו קצת שפשוף על הספות. היום יותר קל לי להיכנס למקום שממנו נחטפתי כי הוצאנו את הספות. קלרה אמרה שהיא מרגישה שכל מקום שהם נגעו בו הפך למזוהם ולכן צריך להחליף הכל. גם את הבגדים החלפנו. חיים חדשים".
מה העצה שלך לציבור הישראלי?
"להמשיך להילחם למען הצלת והחזרת כל החטופים. ולקבל את התגובות של השבים גם כשהן לא מוצאות חן בעיניכם. יכול להיות שמישהי תהיה פחות חברותית, שמישהו יגיד, 'לא, אני לא רוצה לדבר', לא להיעלב, לא להעמיס, לא לתקוף. לתת גם את האפשרות של שקט. שמי שחזר מהשבי יוכל לעבור ברחוב בלי שיפריעו לו ויצביעו עליו".
"היינו חמישה בחדר אחד וכל אחד מאיתנו מגיב לשבי בדרך שלו", היא מוסיפה. "אני מציעה לציבור להמשיך לתמוך במאבק להחזרת כל החטופים, לתרום ולהתנדב, אבל לפי רצונם של השבים. כל אחד הוא אחר וכל אחד צריך את הזמן שלו להתרגל".
והם מקנחים בטיפ למעגל הקרוב של השבים. להתרגל כמה שיותר מהר לעובדה שהם יהיו חסרי סבלנות.
"אני לא יכול לעמוד בתור", הוא מדגים. "זה מוציא אותי מדעתי. בנהיגה אני מסתדר, גם בפקקים, אבל אם נכנסתי לאיזה מקום ויש תור אני אצא. מצד שני, אין לי בעיה לחכות בתור בבית מרקחת. יש לי כרטיס של פטור מתור, אבל אני מעדיף לקחת מספר, לשבת ולחכות. למוסך אני לא יכול להיכנס. הרעש, הצעקות. אני גם לא אכנס למתקן לשטיפת מכוניות. חבל, פעם אהבתי את זה".
"הייתי בן אדם עם המון סבלנות", היא מספרת, "וכשחזרתי מהשבי לא יכולתי לסבול ללכת לקניות ולחכות. עד שהשתחררתי כל דקה הייתה כמו נצח בגלל השעמום והפחד ועכשיו אני סתם אעמוד ואחכה? מצד שני, הגישה שלי מחפשת את הטוב. קיבלנו הזדמנות לטיפול זוגי. אם לא היה השביעי, לא נראה לי שזה משהו שהיינו עושים".
יש לכם סבלנות אחד לשנייה?
"כשלואיס עצבני אני שולחת אותו לנוח. בדרך כלל זה מעייפות".
"לא מדובר בצעקות או בהתנהגות פרועה", הוא מתגונן, "זה פשוט חוסר סבלנות. אבל קלרה מרגישה אותי ואני מרגיש אותה. ככה היינו גם קודם. אנחנו משלימים אחד את השנייה".
היום הוא פרטנר יותר טוב?
"הוא אחר. זו חוויה אחרת. השוני הגדול הוא שאנחנו ביחד, קודם היינו רק בסופי שבוע. לא היינו יום ולילה ביחד וזו התמודדות".
"אני עוד מתרגל", הוא מודה. "לילה אחד קלרה לא הייתה פה, הלכה לבת שלה, ואני התנהגתי כאילו שהיא במיטה לידי. שמרתי לה את המקום שלה כדי לא לתת לה מכה או משהו מתוך שינה. האם נוכל להיות כל אחד בנפרד? אני לא יודע. אין לי תשובות. אני חי את הרגע. זה מה שמוביל אותנו. אנחנו חיים כדי ליהנות מהחיים. קלרה מתחילה את היום בקאנטרי, בהתעמלות במים. לי אין זמן לזה, אבל כל בוקר אני יוצא להליכה עם מישהו שהוא גם פסיכולוג ואנחנו מדברים".
"אני שואפת להחזיר לעצמי את תחושת הביטחון", היא משתפת. "גרתי שלושה קילומטרים מעזה וידעתי שיש צבא. אני רוצה לחזור לניר יצחק, זה הבית שלי, אבל אני חוששת לנרמל את המציאות כמו שנירמלתי אותה בעבר. חייתי מעל 20 שנה עם צבע אדום והרגשתי שזה בסדר להיכנס ולצאת מהממ"ד. הדבר היחיד שיוכל להחזיר לי את תחושת הביטחון הוא פתרון הקונפליקט עם הפלסטינים. הקונפליקט הזה הוא לא הבעיה שלנו, אלא בעיה כלל עולמית. הם שכנים שלנו ובני דודים שלנו וכל העולם צריך להתגייס כדי לאפשר לפלסטינים חיים יותר טובים".
לא הבנתי, את מרחמת על העזתים?
"המחשבה שלי מאוד הומנית. למרות שהייתי בשבי בידיים שלהם".
"אני שיניתי את הדעות שלי לגמרי", הוא מעיר. "פעם האמנתי בדו-קיום. היום אני אומר שאין עם מי לדבר, אין לנו פרטנר".
פורסם לראשונה: 00:00, 31.01.25