עודד ליפשיץ (85) ושלמה מנצור (86) הם החטופים המבוגרים ביותר שנותרו בשבי חמאס. כבר 487 יום שמשפחותיהם, הילדים והנכדים, מתמודדות עם החרדה והדאגה לאב המשפחה.
משה מנצור, בן 83 מירושלים, הוא אבא לשלושה ילדים, סבא ללא מעט נכדים ונינים, אבל הטייטל שהוא הכי מתגאה בו זה "אחיו הקטן של שלמה מנצור". ההפרש ביניהם הוא שלוש שנים, והם גדלו ממש כמו אחים תאומים שעושים הכל יחד, עד ששלמה עבר להקים את קיבוץ כיסופים והתרחק ממקום המגורים של שאר המשפחה. למרות זאת, הקשר הנפשי נשאר הדוק.
על כך ששלמה נחטף ב-7 באוקטובר מביתו הוא גילה רק במוצ"ש, ומאז מנסה בכל כוחותיו לרגע שבו יקרה נס ושלמה, כמו גדי מוזס ושאר החטופים, יחזור על רגליו הביתה. "נולדנו בבגדד. היינו צמד חמד כשהוא הבכור והמוביל", סיפר משה בהתרגשות וגעגוע. "תמיד היינו יחד, צחקנו יחד, הלכנו לכל מקום יחד. עד שהגענו לארץ, אני הייתי בן תשע וחצי והוא בן שלוש עשרה. לאחר שנתיים בפחון במעברה, כשבחורף קר מאוד ובקיץ לוהט, הוא החליט דרך תנועת נוער לעבור לגור בקיבוץ כיסופים שרק הוקם, והיה בין הנוער שתמך בהקמתו".
משה תיאר את המפגש האחרון ביניהם לפני החטיפה: "נפגשנו המשפחה באוקטובר, עוד לפני אותה שבת. היה קשה לו לנהוג כבר, אבל הבטחנו שניפגש שוב בקרוב - ואז הוא נחטף. אנחנו דתיים אז לא הדלקנו טלוויזיה עד למוצאי שבת. לא ידענו מיד מה המצב של אחי. רק אחרי כמה שעות התברר לנו שקרה המקרה הנורא הזה".
"קשה לי לדבר עליו", משה המשיך ושיתף בתחושותיו. "יש לי חששות כבירים כי אנחנו לא יודעים מה המצב שלו, לא שמענו מאומה מאז שנחטף. אבל אנחנו אנשים מאמינים ורק מבקשים רחמים מהשמיים שהכל יסתיים בשלום ובטוב. אני מכיר את אחי הכי טוב, הוא עבר הרבה, עוד מימי המעברה שהיה קשה שם. הוא אדם שבהחלט מסוגל להתמודד עם קשיים ובעיות, הוא אף פעם לא התלונן, תמיד ראה את הטוב שבדברים. תמך באחרים ועודד אותם. אם לא הזיקו לו במכוון אז הוא יכול לשרוד. הוא יכול להחזיק מעמד אפילו בתנאים הכי קשים שאפשר כמו בעזה. כרגע אין לנו אף שבב של מידע עליו".
על מה שהבין שקרה באותו הבוקר הוא סיפר: "אשתו שהייתה איתו באותו בוקר בבית סיפרה שהכניסו אותו למכונית שלהם ונסעו איתו לתוך הרצועה. מאז לא ראו ולא שמעו ממנו. היא סיפרה שהרביצו לאחי והכניסו אותו לתוך המכונית, למרות שהוא מבוגר. היא הצליחה לברוח. היא בריאה ושלמה אבל עם טראומה".
משה ביקש להוסיף פנייה למנהיגים ולעם ישראל: "הדבר הכי חשוב לדעתי זה שתהיה אחדות בעם ישראל. אם היו מצליחים להקים ממשלת אחדות רצינית, היה לנו הכי טוב פה. אם כבר אני מצליח לדבר פה אני מבקש מהעם שנדע לדבר אחד עם השני, גם שיש ביקורת אפשר לדבר אחד לשני יפה, רק ככה נוכל לחיות פה יחד. לדבר בכבוד, בנימוס, גם אם אנחנו לא מסכימים על כלום. אם אפשר, בשביל אח שלי, בשביל לכבד את אחי שכל כך אוהב את המדינה. אחי הוא איש שלום גדול. כל מי שפוגש אותי מתרגש ומתחנן שכולם יחזרו בריאים ושלמים ושנצליח לשקם את המדינה האהובה שלנו".
אמא חזרה מהשבי, אבא עדיין שם
יזהר ליפשיץ סיפר כי "אני צופה ומתרגש כמו כל עם ישראל מהחזרה של החטופים. זה שיא בתוך הטרגדיה הזאת, הטלנובלה הסדיסטית שאנחנו חיים בה". ב-7 באוקטובר נחטפו שני הוריו של יזהר, בני 85, מביתם בניר עוז. אמא יוכבד חזרה ארצה לאחר 17 יום, ואילו אביו עודד עודנו בשבי החמאס, כבר שנה וארבעה חודשים.
3 צפייה בגלריה
יזהר ליפשיץ עם אימו יוכבד שחזרה בעסקה הקודמת: "אבא שלי הוא כבר לא רק שלי"
(צילום: פאולינה פטימר)
ביום חמישי האחרון, שב ארצה גדי מוזס - חברו של אביו עודד, שאף לא רחוק מגילו. "לראות אותו על הרגליים גרם לי להגיד דבר ראשון - כל הכבוד לגדי. ראינו את הסרטון שהוא הוציא, הוא לא נראה בו מדהים. אבל הוא מצא את הדרך לשרוד. החיבוק שהוא נתן לארבל מראה גם את האנושיות ואת הגעגוע, ואני בטוח שזה מה שקורה עכשיו כשהוא חוזר למשפחה והנכדים שלו.
"זה מדהים בעיניי שהוא שרד את כל הימים האלה, ואנחנו לא נשכח את מי שגם באותו הגיל ולא שבו, למרות ששרדו שם מספר חודשים: חיים פרי, עמירם קופר, אלכס דנציג, יורם מצגר, אברהם מונדר. הכל מהול. גם השבים שחוזרים, חוזרים למציאות קשה. לקיבוץ שרוף. לקהילה שחוטה ופגועה. אני מקווה שהחזרה שלהם תכניס לכל הנפשות הפגועות שמחה בלב. היא כבר עושה את זה. אבל אנחנו לא מתבלבלים. העיניים שלנו על הפעימה הבאה ולוודא שאנחנו ממשיכים עד החטוף האחרון", אמר.
מצבו של אביו של יזהר לא ידוע, על אף ששמו מופיע ברשימת המשוחררים בשלב הראשון בעסקה. "לא קיבלנו שום מידע חדש בזמן האחרון, למעט אות חיים ביום העשרים למלחמה. אם חמאס לא מציין לנו שהוא היה אמור לחזור יחד עם גדי, אז אנחנו מבינים שהסיכויים יותר קטנים. אבל גם חמאס כנראה לא לגמרי יודע מה קורה שם. אנחנו נאחזים בסיכוי הקטן שלנו. אבא שלי הוא כבר לא רק שלי, עם ישראל מתפלל עליו, ואני שומע אלפי אנשים שמספרים לי על זה ומסבירים לי את זה. הייתי רוצה גם לראות את אבא שלי חוזר, הייתי גם רוצה לראות את כל הצעירים שנרצחו חוזרים".
הוא סיפר כי "בקיבוץ זה יותר קל - אנחנו בני קיבוץ, גדלנו בקהילה, אז השמחה הזאת היא לא שמח בשמחתם, לא. אני שמח בשמחת מישהו שגדלתי איתו, והייתי איתו וזה כמו בן משפחה. עופר חזר לילדים שלו, אגם השלימה את החמישייה של התצפיתניות, ארבל חזרה ליחי ויעל, אבל גם בן הזוג שלה אריאל קוניו צריך לחזור, ואח שלו דוד, וחבר שלהם סשה טרופנוב. אז אנחנו נדאג שמה שהתחיל ימשיך ויבוצע, בפעימה הבאה ועל כל אלה שעוד יגיעו קדימה. אנחנו עם הפנים לעונג הבא, הפעימה הבאה. וגם בהמשך לא יהיה פה קל, אנחנו נקבל חללים, ותשובות שקשה מאוד לשמוע. אבל התהליך הזה חייב להמשיך ולהיות מושלם עד הסוף - עד שנסגור את כל המעגלים. כמה זמן שזה ייקח."
פורסם לראשונה: 00:00, 04.02.25
