טובי התסריטאים לא היו יכולים לכתוב את הרגע הזה בחמישי שעבר, שבו אגם ברגר ישבה על ברכיה של אמא מירב אחרי 482 ימים בשבי חמאס, וזו אמרה לה "אנחנו פה ולא עוזבים אותך לעולם, לנצח, הבטחה של אמא". סוף טוב אחרי הגיהינום. אגם, שנחטפה עם חברותיה התצפיתניות מבסיס נחל עוז וסימלה בעיני רבים את ההפקרה של המדינה את אזרחיה ב-7 באוקטובר, חזרה הביתה. קודם לכן שוחררו לירי אלבג, נעמה לוי, דניאלה גלבוע וקרינה ארייב, ומשפחת ברגר נאלצה להמתין כמעט שבוע נוסף עד שראו את בתם הגיבורה מגיחה מבין ההריסות, בין מחבלים חמושים. איילה מוקפת זאבים זקפה קומתה וצעדה לעבר החופש. ויהי אור.
“אלה ימים מטורפים, עמוסים ומאושרים”, כתבה לי מירב השבוע, “אני נושמת את אגם”.
אגם ברגר נפגשת עם הוריה לראשונה
(צילום: דובר צה"ל )
4 צפייה בגלריה
"החלטתי שאם אחיה ככה אתן לה סיבה לדאוג - אז קמתי". אגם עם אמא מירב ואבא שלומי
(צילום: דובר צה"ל)
כמעט 290 ימים אחרי שאגם ברגר נחטפה ממוצב נחל עוז פגשתי את מירב. ישבנו במטה החטופים, מקום שכולם מתפללים לראות כבר עם השלט “סגור לצמיתות”. התמקמנו בחדר בקומת הקרקע, אך אז מירב גילתה שאין בו מזוזה, וביקשה לעבור לחדר אחר. עברנו, כמובן. בחולצה עם תמונה של אגם, וכשבתיק היומן שהחלה לכתוב וגם תמונה אחת, איומה, מהווידיאו שפירסם חמאס כשהיא חבולה ומבוהלת רגע לפני שהועברה לעזה - היא דיברה. לסיטואציה הבלתי נסבלת הזו היא בחרה להתייחס כמבחן רוחני-אמוני. זה לא היה קל.
"בחודש וחצי הראשונים אחרי החטיפה הגדירו את אגם מנותקת קשר. אי-אפשר היה לדבר איתי, אי-אפשר היה להגיע אליי. הטלפון היה זרוק, רק אני והתהילים 24/7", היא סיפרה לי אז, "אחרי חודש וחצי הקצינות שמלוות אותי ניסו להוציא אותי מהסיטואציה, שאלו מי אני רוצה שיגיע. יכולתי לבקש כל אחד. לפני החטיפה של אגם התחלתי לשמוע הרבה שיעורי תורה, ואחד מהאנשים ששמעתי זה הרב אהרן לוי. אמרתי שאני רוצה שהוא יבוא, שאחד עם אמונה יבוא ויגיד לי איך הוא מחזק אותי כשאני לא יודעת אם הילדה שלי חיה או לא. הוא בא וישב במרפסת, ששם יש לי תמונה גדולה של אגם. הסתכל על אגם, הסתכל עליי ושאל 'מה את חושבת שהכי קשה לאגם עכשיו?' עניתי 'הדאגה שלה אליי'. אז הוא אומר, 'אז אל תיתני לה סיבה'. זה היה הרגע שהבנתי שאם אני חיה את החיים ככה אני נותנת לה סיבה לדאוג לי. החלטתי שאני קמה".
היא התחילה לחפש סימנים. לפעמים הסימן היה חלום על בתה. לפעמים צמות קלועות בשיערן של חטופות שחוזרות מהשבי. "זה ד"ש מאגם", אמרה לי באחת מההתכתבויות שהיו לנו לאורך הימים שבאו אחר כך. יותר מדי ימים באו אחר כך. בתוכם, גם יום הולדת 20. לאגם אחות תאומה, לי ים. בילדות, סיפרה מירב, הייתה אופה שתי עוגות ליום ההולדת של הצמד. בבגרותן הן כבר הסתפקו באחת, אבל תמיד חגגו יחד. את יום ההולדת ה-20 אחות אחת ציינה בבית, ואחות אחת בשבי. נתן גושן הגיע לציין את יום הולדתה של הילדה שנעלמה למחשכים. שהפכה לתמונה על שלטים, ברחובות, על גשרים, בתיק של אמא.
"כמה בלתי נתפס האירוע הזה של ציון יומולדת 20 בשבי עם אחות תאומה", כתבה לי אז מירב. "תסריטים שגם לדמיון קשה להמציא, וזו מציאות חיינו".
המאבק של מירב היה אחר. את קולה היא החליטה להפנות השמיימה, להיאחז באמונה. באוהל המשפחות שהוקם מול מעון ראש הממשלה בירושלים אחרי השבת הארורה היא פגשה את מרגלית פרץ, פעילה בארגון "קשר יהודי" שמחבר בין חרדים לחילונים וגם בתו של יו"ר ש"ס חבר הכנסת אריה דרעי. בין השתיים נוצרה חברות עמוקה. המשפחות התחברו. סדר פסח משותף, שבתות, וגם הפרשות חלה שבהן התפללו לשובה של אגם.
אחת מהן התקיימה אצלי בבית, בערב שלא אשכח. חרדיות וחילוניות שביקשו לשים את הפוליטיקה והציניות בצד כדי לשבת יחד בשבר. כדי לדבר את השפה העתיקה בעולם - שפת האימהות. מירב הביאה בקבוק יין עם תמונה של אגם. סיפרה לנו על נגנית הכינור המוכשרת, חובבת טיולי השטח וצילומי השקיעות. דמעות התערבבו עם בצק. אם יש אלוהים, היא הייתה שם גם. שרה איתנו אביתר בנאי: "עד מחר, עוד מעט, ילד רץ אלייך, מחבק אותך".
האיחוד המרגש של התצפיתניות
(צילום: דובר צה"ל )
"את מדמיינת את הפגישה שלך עם אגם?" שאלתי את מירב. "בטח, אף אחד לא ייגע בה חוץ ממני", אמרה, "אני אחבק אותה ואצעק לבורא עולם 'שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד'. ואני הולכת לשתות איתה קפה בים, כי אני לא שותה קפה מאז שהיא שם. את הקפה הראשון אשתה איתה. אגיד לה שאני רוצה לעשות לה דיליט על מה שהיא עברה, ושהיא תצא מחוזקת. שנצליח לרפא הכל".
השבוע היא סוף-סוף שתתה את הקפה המיוחל. “עשיתי ‘שהחיינו’ עוד ברעים, אחרי שהתאחדתי עם אגם”, סיפרה, “הכינו לי שני סוגים של קפה, גם מגורען וגם הפוך. זה היה הקפה הכי טעים ששתיתי בחיים. לא אשכח את הטעם שלו לעולם”.
מירב ואגם שתו סוף-סוף את הקפה המיוחל. זה כנראה היה הקפה הטעים בעולם. יממה אחרי ששבה לארץ, בבית החולים בילינסון, הגיעו מרגלית ואמה, יפה דרעי, לפגוש את השתיים, לצד המשפחות הנרגשות והתצפיתניות ששוחררו. אגם כבר מתחילה להבין שיש לה משפחה מורחבת. ציבור שלם שדאג, שנלחם, שהחזיק את התקווה. "אמרתי לה, 'לפני שאסביר לך מי אני, אני חייבת לחבק אותך'", סיפרה מרגלית אחר כך. "היא נתנה לי חיבוק. החזקתי אותה בידיים כדי להאמין שהיא חזרה, מצד אחד התפדחתי כי היא לא יודעת מי אני, אבל היא כזו נשמה שהיא לא הסתכלה ואמרה 'בואנה, מאיפה באת לי', אלא זרמה איתי. הראינו לה סרטונים של הילדים שלי שרואים איך אני נכנסת הביתה וצורחת 'אגם חזרה!' והם לוקחים את התמונות שלה ומתחילים לרקוד. אגם ואני עשינו סרטון לילדים שהיא אומרת, 'אני מבינה שאתם כבר אחים שלי'. הילדים רואים את זה בלופים, לא מצליחים לעכל את זה. אגם שלנו חזרה הביתה".
מה פגשת בבית החולים?
"ילדה שקטה ומופנמת אבל עם עוצמה מטורפת. היא סיפרה לי שהיא צמה ביום כיפור ובתשעה באב. אמרה 'בפסח אכלתי בטעות בורגול, לא ידעתי שזה חמץ'. ילדה חילונית בת 20, זה מה שעבר לה בראש בשבי. היא גם סיפרה לי בהתלהבות שהיה לה סידור, שחיילים שכחו סידור במבנה שהיא הגיעה אליו וזה ליווה אותה. היא כל הזמן התפללה והיה לה ברור שהיא תצא מזה. היא שמרה שם שבת, מה שהיא לא עשתה לפני. המחבלים אמרו לה 'את צריכה להכין לנו אוכל’, והיא אמרה להם 'אני לא מדליקה אש בשבת'. אני, כחרדית מדורי דורות, לא יודעת אם הייתה לי אמונה חזקה כל כך בסיטואציה כזו.
"פגשתי גם את לירי, קרינה, נעמה ודניאלה וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים שחוויתי", היא ממשיכה, "לאמהות שלהן חזר הצבע לפנים. הן נפגשו הרבה פעמים עם אבא. ישבתי איתן בפגישות וראיתי הורים מרוטים, גמורים. הייתי אומרת, 'אבא, מתי זה ייגמר? ההורים האלה יחזרו לחיות?' ועכשיו לראות את חמש הבנות עם ההורים שלהן - זה היה שלם. מגיע לכל משפחת חטוף לחוות את הרגע המאושר הזה, אנחנו צריכים להחזיר את כולם עד החטוף האחרון".
4 צפייה בגלריה
“לאמהות שלהן חזר הצבע לפנים". אגם מתאחדת עם חברותיה לירי, נעמה, קרינה ודניאלה
(צילום: דובר צה"ל)
איך משלימים פערים אחרי כל כך הרבה ימים ולילות של פחד מצמית? אחרי שהדמעות איימו להטביע את השפיות, את התקווה? לא נדע. ננחש שלאט. בפרטיות. בין כותלי הבית, שהפך עבור משפחת ברגר בשבת אחת לבלתי מובן מאליו. בני המשפחה כרגע שומרים על פרטיותם. עוטפים את הבת ששבה לגבולה. אט-אט הם ימלאו את האלבומים בתמונות משפחתיות שמחות. כמו זו שנוצרה בשני האחרון, כשאגם העניקה לאחותה הצעירה בר, שבזמן השבי התגייסה לצה"ל, שרוך סגול לרגל סיום קורס מש״קיות ת"ש. אמא מירב צילמה בדמעות, הפעם של אושר.
וצריך לזכור שמאחורי התמונות המחויכות יש גם שיקום ארוך ומורכב. רחלי רבינוביץ', דודתה של אגם שהתראיינה השבוע לקרן נויבך, העידה שאגם "מרגישה טוב בחיצוני, אבל המסר החשוב שביקשה להעביר הוא שהן פיזית כאן, אבל הנפש בעזה. ייקח להן המון זמן לעכל ולשקם את מה שהן עברו שם… שהעולם לא יטעה, זה ששיחררו אותן והן הולכות על הרגליים ונראות טוב - שמעתי שמדברים על הגבות שלהן שהן מסודרות - זה לא אומר כלום. בפנים הייתה שם אכזריות וטרור פסיכולוגי נוראים. חשוב שהמשפחות של החטופים יידעו שכשהיקירים שלהן שומעים אותם בתקשורת זה נותן להם תקווה. אגם ראתה בטלוויזיה את הבן הקטן שלי עומד עם התמונה שלה בעצרת והיא אמרה - ‘הנה עומר!’ וזה נתן לה חוזק שהיא חוזרת הביתה כי נלחמים עליה. ועכשיו היא אומרת - אסור לעצור עד החטוף האחרון".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.02.25
