"סמולנית מסריחה, בטח תל אביבית שמגדלת חתול בבית ואין לה ילד בצבא", כתב מישהו בתגובה לאחד המאמרים שפרסמתי לפני כמה חודשים. ובכן, אני לא סמולנית, אני כן מה שמקובל להגדיר שמאלנית. אני לא תל אביבית אבל אני מגדלת שלושה חתולים וכלב, ויש לי ארבעה ילדים שאחד מהם שירת חודשים ארוכים מאוד במילואים. ולמה אני מספרת את זה? כי כך נראה השיח ברשתות, מזוהם ומזהם ורחוק מהעובדות. האם כל מי שקורא את המאמרים שלי, ולא מסכים עם הכתוב בהם, חושב כך עליי? אני בטוחה שלא.
מאות אלפים מאזרחי ישראל שלחו את הבנים והבנות שלהם להילחם במלחמה הזו, התנדבו בעצמם לשירות מילואים שנמשך לאורך זמן שלא נראה כדוגמתו במקומותינו. כל אלה, או לפחות רובם המכריע, יצאו לא רק כדי להביא את הניצחון המוחלט, אלא האמינו שבכך הם מסייעים למאבק להצלת החטופים. הם ובני משפחותיהם וחבריהם, הם והרוב השקט במדינת ישראל שלא בהכרח יושב בדיוק באותה משבצת פוליטית. זה הרוב המשמעותי, הקובע, ששמח על העסקות שהחזירו חטופים לבתיהם, שתמך ותומך בהמשך התהליך, שמבין שאת הפצע הנורא הזה אפשר לרפא בדרך אחת בלבד - להשיבם אלינו גם אם המחיר כבד. כבד מאוד אפילו.
"אין צורך להודות למי שלא מגיע לו", הסבירה הגיסה, מה שהפך את זרם דברי הנאצה שספגה המשפחה לשיטפון של ממש. מבול של טינופת
והרוב הזה עוקב אחרי השבת החטופים, ועקב אחרי השלושה שחזרו בשבת האחרונה, ושמע את מה שאמרה משפחתו של עופר קלדרון. אז יכול להיות, וגם סביר, שלא כולם חשבו שהניסוח שבו בחרה המשפחה הוא הניסוח האחד והיחיד שניתן היה לבחור בו. כמו שיכול להיות שהיו כאלה שציפו להכרת תודה, או לפחות לאזכור מתבקש של הנופלים והמשפחות השכולות, דבר שתיקנה למחרת שרון קלדרון, גיסתו של עופר. מה שמשפחתו של עופר לא אמרה בתל השומר, זה תודה לראש הממשלה בנימין נתניהו. "אין צורך להודות למי שלא מגיע לו", הסבירה הגיסה, מה שהפך את זרם דברי הנאצה שספגה המשפחה לשיטפון של ממש. מבול של טינופת, סליחה על הביטוי, שאין שום סיבה לחזור ולהדהד אותו.
ועל כך יש לומר שלושה דברים: הראשון הוא שהשיח המורעל הוא השיח המנצח ברשתות, ועל כך נכתב לא מעט בספרות המחקרית. האלגוריתם לא מקדם דעות מתונות, מאוזנות המבינות שהמציאות מורכבת. הטרפיק בנוי על הקצוות.
הדבר השני הוא שהקצוות לא בהכרח יושבים בימין. כל אלה שכתבו שחבל שהצילו את נועה ארגמני אחרי שהתברר שהיא מצטרפת לנסיעת ראש הממשלה נתניהו לארצות הברית, הם בני הברית הטובים ביותר של מי שכתב שחבל שהחזירו את עופר קלדרון. בשני המקרים, שלא ניתן לשערך אותם מספרית, יושבים אחים השותפים להזרמת מי ביוב לתוך עורקי חיינו.
1 צפייה בגלריה
הצהרת משפחתו של עופר קלדרון מבית החולים שיבא
הצהרת משפחתו של עופר קלדרון מבית החולים שיבא
הצהרת משפחתו של עופר קלדרון מבית החולים שיבא
(צילום: יאיר שגיא )
והדבר השלישי שניתן וצריך לומר כדי להעמיד דברים על דיוקם הוא שהדבר הנורא בכל הסיפור הזה נוגע לעובדה שלאיש אין חסינות. שאלח הדם הזה מתפשט ומגיע עד כיכר החטופים. שקשה למצוא את המילים הנכונות כדי להביע את שאט הנפש, או אם לדייק את גועל הנפש, מההתנפלות, גם אם של מיעוט קיצוני ומופרע, על משפחות החטופים. משפחות שכל אמירה על הסבל שעובר עליהן מאז הטבח המבעית של 7 באוקטובר, תהיה אמירה ממעיטה. ואם צריך להתחיל את הניקיון מנקודה מסוימת, צריך להתחיל שם. קרוב לוודאי שלא נחזור לימים שבהם הקפיד עם שלם להוציא משפחות שכולות מהוויכוח הפוליטי, שבהם המדינה כולה נזהרה בכבודן. אבל הזהירות הזו, נוכח האובדן הנורא, הכאב שאין לו סוף, ואכן אין לו סוף, היא זהירות שמתבקשת היום גם כלפי חטופים ובני משפחותיהם. כלפי המאבק שנמשך, שלא יכול להיגמר לפני שאחרון החטופים, חי או מת, ישוב. ולקוות שאחרי שיסומן קו גבול ראשון, ייווצר סוג של פרימטר. אולי לא אלף מטרים, אבל גם עשרות מטרים של זהירות יעשו את ההבדל.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.02.25