"אלה הבנות שלי!": כך חשבה סרן שחר אזרן (25), מ"פ תצפיות בחטיבה הצפונית, כשנחשפה לתיעודים הראשונים של לירי אלבג ונעמה לוי שנחטפו ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר. רק יומיים לפני כן היא העניקה לשתיהן, לצד אגם ברגר, נועם אברמוביץ ז"ל ושירת ים עמר ז"ל, את סיכת סיום קורס התצפיתניות.
עוד לפני שתמונת המצב התבהרה, שחר, עם ותק של שש שנים בגזרה, הבינה את חומרת המצב ויצאה לכיוון בסיס האוגדה. "זה היה קשה, אבל הרגשתי שצריך אותי פה, עם הניסיון, הידע והמעטפת", היא מספרת. "הבנות התמודדו עם אובדן של חברות שלהן שנרצחו או נחטפו. גם אני איבדתי אנשים בדרך, בהם סרן שיר אילת ז"ל, קצינת החמ"ל, ואל"ם אסף חממי ז"ל, המח"ט האגדי שלי".
חמ"ל נחל עוז הועתק לבסיס רעים, ובהמשך התצפיתניות קיבלו נשקים אישיים, אבל מה שקרה באותו בוקר עדיין מלווה את כולם. "חיים את זה יום-יום ומטפלים בהן בעדינות הכי גדולה שיש ובהתייעצות עם גורמי מקצוע", אומרת שחר. "אנחנו בעיקר מזכירות לבנות שאנחנו פה בשבילן, מקשיבות ומחבקות".
המפקדת שסגרה מעגל
חזרתן של חמש התצפיתניות שהוחזקו בשבי הייתה סגירת מעגל עבור שחר. "אני משתחררת בעוד שלושה שבועות, וידעתי שיהיה לי מאוד קשה להשתחרר בידיעה שהן עדיין בשבי", היא אומרת. "כשהן חזרו ירדה לכולנו אבן מהלב. עם זאת, לא ידענו באיזה מצב הן יחזרו, והיינו רגישות לחברות שלהן שמשרתות בתפקיד. סיפרתי להן שגם לי לא פשוט, בתור מי שחתומה על תעודת ההכשרה שלהן ושיבצה אותן לבסיס נחל עוז. עולות המחשבות אם יכולתי לעשות משהו אחרת".
בטבח נרצחו בבסיס נחל עוז 15 תצפיתניות, ונועה מרציאנו ז"ל נחטפה ונרצחה בשבי חמאס. "אנחנו ממשיכות את הנופלות ברוח שלהן", אומרת שחר. "מציינות את ימי ההולדת שלהן, מספרות על מי היו בחייהן. ביום הזיכרון האחרון עשינו מסע בעוטף שבמסגרתו עצרנו ב-16 נקודות שבכל אחת מהן סיפרנו על נופלת. ולצד זה, אנחנו בוחרות בתקומה".
בחמ"ל החדש בבסיס רעים יושבות רב"ט מעיין מונסונגו (19 וחצי) וסמל מעיין שמעון (20). הן שקועות במסך ולא מסיטות את המבט מהגזרה שעליהן הן מופקדות. אליהן מצטרפת טוראי טליה אשרם (18), בת דודתה של שי אשרם ז"ל, שנרצחה בחמ"ל ב-7 באוקטובר. באותו בוקר סמל שמעון, שהייתה בקורס עם אורי מגידיש, נועה מרציאנו ז"ל, הדר כהן ז"ל ומיה ויאלובו ז"ל, שהתה בביתה במיתר וקראה את ההודעות המבוהלות של חברותיה לחמ"ל. "אני שומעת יריות, יש פשיטה, הם אצלנו במוצב, אני שומעת צעקות בערבית", היא משחזרת.
רגע שמחות, רגע בוכות
הבנות שלא סגרו שבת הקימו מעין חמ"ל משלהן וניסו ללקט פיסות מידע על חברותיהן – מי נמצאת איפה, מה המצב של כל אחת ומה קורה בבסיס, הבית השני שלהן. "המוח בהתחלה לא קולט, סירבתי להאמין שאלו הבנות שאני מכירה", אומרת שמעון. על המשמרת הראשונה בחמ"ל אחרי אותה שבת, בצל הידיעות על החברות שנרצחו או נחטפו, היא מספרת ש"הבנו האחת את השנייה רק במבטים. לא דיברנו הרבה, היה עוד קשה לעכל. יכולנו להיות רגע אחד מאוד שמחות, ורגע אחרי לפרוץ בבכי. זה קשה לדעת שחברות שלך עשו את התפקיד שלהן, גם כשדיווחו על חדירת המחבלים, והיו עדיין אנשים שזלזלו".
רב"ט מונסונגו (19) מירושלים הצטרפה לחמ"ל ימים ספורים אחרי פרוץ המלחמה. "דרבן אותי להגיע דווקא לפה. מבחינתי זה כבוד להמשיך את הדרך של אלו שנלחמו למעננו", היא אומרת. כמי שהספיקה לשרת גם בחמ"ל המקורי, סמוך לגדר הרצועה, "ראינו את הגזרה בעיניים שלנו, הכרנו את התושבים שהגנו עליהם. זה השפיע על התפקיד שלנו".
גם סמל שמעון נזכרת בחמ"ל הישן: "הוא היה חמ"ל שמח, מלא באור. התמונות שלו אחרי 7 באוקטובר, שרוף ואפור – זה 180 מעלות מאיך שזכרנו אותו". אחת המסורות של החמ"ל הייתה ה"טי טיים", ארוחת שישי שמתפרסת על פני כל היום, כשבערב התצפיתניות נאספות סביב השולחן ושרות שירים על החמ"ל. "בולטות בנוף", הגדירו את עצמן בנות החמ"ל. "קשה לפספס אותנו, בקטע טוב".
האחרונה שהצטרפה לחמ"ל היא טוראי טליה אשרם (18) מרחובות, שהגיעה לתפקיד בעקבות נפילת בת דודתה וחברתה הקרובה, שי אשרם ז"ל. כשקיבלה את השיבוץ היא חשבה בתחילה לסרב, אבל כשגילתה שהתאריך זהה לזה שבו הובאה שי לקבורה – החליטה שזה סימן עבורה. בסיום הקורס היא ביקשה להשתבץ בחמ"ל שבו שירתה שי, וכיום היא יושבת בעמדה שלה, מתצפתת על הגזרה שהכירה טוב מכולם.
"זה מרגש ומלחיץ", היא מספרת. "התפקיד לא פשוט, אבל יש בו המון תחושת שליחות ומשמעות. חיכיתי לרגע שבו אשב בעמדה של שי וארגיש שלמה. כאן אני מרגישה שהיא איתי, מרחפת מעליי. עכשיו אני פה כדי להישאר, סומכת על עצמי ועל הצבא. אולי אפשר לשבור את הלב שלנו, אבל אי-אפשר לשבור את מי שאנחנו ואת עם ישראל, אנחנו חזקים מהכול".
פורסם לראשונה: 00:00, 12.02.25
