"ההגעה ל-500 יום זה ביזיון", קובעת עידית אהל, אימו של החטוף אלון אהל. "אנחנו נצטרך לעשות בדיקה מחודשת ולראות אם אנחנו מוכנים כחברה להמשיך לנרמל את זה, לתת לזה גיבוי". הבן של עידית, כמו 73 חטופים נוספים, נמצא כבר 500 יום בגיהינום, ומשפחות הגברים הצעירים לא רואות את האור שיוציא את יקיריהן מהמנהרה. "זה עצוב", היא אומרת. "מדינת היהודים, החזקה, לא מצליחה להוציא אנשים חפים מפשע שעוברים שואה? אז בשביל מה היא קמה?".
"התרגלנו", אומר בצער אופיר, אחיו הצעיר של מתן אנגרסט. "ביום ה-500 לסבל הזה, אני מצפה שכל אחד ואחת יעצרו רגע, יעצמו עיניים לדקה, ויחשבו מה זה אומר להיות 500 ימים מתחת לאדמה, כשהמשפחה שלך לא יודעת מה מצבך או אפילו אם יש לך אוכל ושתייה. קשה לדעת שהתור שלנו עוד לא הגיע, שיש לנו עוד דרך לעבור. אנחנו שומעים אמירות נוראיות בכנסת, אנשים שחושבים שלא צריך לקדם את שלב ב', שקוראים לפוצץ את השלב הנוכחי, וזה מאוד מפחיד אותנו".
ובינתיים, משפחות אחרות כבר זכו לקבל את יקיריהן בחזרה. "אני לא מצליחה לא לצפות בשחרורים", מספרת חרות נמרודי, אימו של תמיר. "קשה לי, כי יש סיכוי שאני לא אקבל כזאת סיומת. אני מתפרקת בבכי ובכעס, אבל אני צריכה לראות את זה. הם חוזרים בחיים! הם שרדו את התופת! אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי את לאה ושמחה גולדין, ופתאום אמרתי לעצמי - אני לא מאמינה שאני, שאנחנו, נרמלנו את זה כל השנים. אלה לא פוסטרים, אלה אנשים. מגיע למשפחות שלהם לסגור מעגל".
גם יעל, אימו של עידן אלכסנדר, שואבת כוח מתמונות השבים. "זה נותן לי אופטימיות", היא אומרת. "אני בוכה ומתרגשת עם המשפחות, זה יכול לקרות לנו. אם נמשיך ככה במשא ומתן - זה יכול לקרות לכולם. בכל פגישה שלנו - בוושינגטון ופה, אנחנו מבקשים לא להפסיק. אין להם זמן לחכות".
לצד השמחה לנוכח מראות השבים מתאחדים עם בני המשפחות והחברים, משפחות שלב ב' מבקשות להזכיר שאסור לעצור עכשיו. "אנחנו אופטימיים כל עוד העסקה הזאת קורית ולא מפסיקים אותה", אומרת חרות. "אבל אני חושבת שהם לא מבינים את הדחיפות. הם לא יודעים איך לאכול את זה שהסלקציה הזאת לא קשורה למציאות של היום. אנחנו רק יכולים לקוות ולהאמין שהממשלה שלנו, ובראשה נתניהו, רואה את החטופים מול העיניים ולא דברים אחרים".
עדויות השבים לא מותירות מקום לספק - כל מי שנמצא שם חווה תופת. "החטופים ששבו סיפרו לנו שראו את מתן. הם אמרו שהוא פצוע בצורה רצינית ביד, במצב לא טוב", אומר אופיר. "למרות ההקלה בידיעה שהוא חי, כשמקבלים אות חיים אני לא יכול להרגיש שמחה. מתן עדיין שם. כל עוד הוא לא פה - זה אומר שאני נכשל. אני קורא לזה כאפת איפוס. הימים עוברים, אנשים הולכים לעבודה, טסים לחו"ל, והוא בעזה במנהרות".
גם משפחתו של אלון אהל קיבלה עדכון מדאיג על מצבו. "אנחנו יודעים שאלון במנהרות כבר כמעט 500 ימים, שהוא לא מקבל מספיק אוכל, שהוא פצוע", מספרת עידית. "יש לו רסיס בעין, והוא יכול לאבד לגמרי את הראייה. כרגע הוא רואה רק צללים, רואה בקושי, ואם לא יקבל טיפול בקרוב הוא לא יראה בכלל. אנחנו יודעים שהוא מוחזק בשלשלאות על הרגליים, לפעמים גם על הידיים. אלה תנאי שבי מאוד קשים, לא הומניטריים".
לעומתם, משפחת נמרודי נמצאת בחוסר ידיעה מוחלט לגבי מצבו של תמיר. "לא קיבלנו שום אות חיים", אומרת חרות. "אף אחד לא ראה אותו או היה איתו. כל מוצ"ש אני מקווה שבראשון אקבל שיחה שתיתן לי תקווה. אני מחזיקה את התקווה הזאת בקושי רב, אבל כל עוד יש אפילו סיכוי של אחוז אחד שתמיר חוזר - אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי לקדם את זה. אני מפחדת מהוודאות, אבל אני גם לא יכולה יותר להתעורר בכל בוקר ב-7 באוקטובר".
גם משפחת אלכסנדר לא קיבלה אות חיים חדש מעידן. "הסרטון היה אות החיים האחרון שלנו", מספרת יעל. "שואלים אותי איך אני מדמיינת אותו בשבי, ואני דווקא מנסה לא. אני אמא וזה גם ככה קשה. אני שולחת לעידן כוחות חיוביים, בתקווה שאולי-אולי הוא רואה או אומרים לו שלא שכחו אותו, שאנחנו נלחמים".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.02.25
