"אנחנו היום שאחרי" - זו הייתה הסיסמה הראשית שנכתבה על הבמה בדיר אל-בלח שעליה נערך טקס שחרור שלושת החטופים בשבת שעברה. אין עוד מושג כמו "היום שאחרי" שממחיש את הפער החריף בין התפיסות הרווחות בישראל מראשית המלחמה למציאות בפועל, וכן את הנטייה הבלתי פוסקת לברוא פנטזיות במקום להתמודד עם מצב מורכב ולרוב לא אופטימי.
הדימוי הרווח בישראל לגבי היום שאחרי הוא "עזה ללא חמאס", או לפחות ללא שלטון התנועה. מדובר בדימוי סטרילי, שמשקף בעיקרו כמיהות לב, ונעדר הסבר כיצד ומתי ניתן לממש את היעד, ומה הסבירות ליישמו. בפועל, כפי שניכר מאז הפסקת האש (ועוד לפניה), המציאות שונה בתכלית: חמאס הוא הגורם הדומיננטי בעזה, למרות 15 חודשי לחימה שבהם ספג מכות חסרות תקדים, לא קיימת חלופה במקומו, וגם לא מתפתחת מחאה ציבורית נגדו.
זהו מצב מתסכל עבור הישראלים. מדובר, למעשה, באי-מימוש אחד משני יעדי העל של המלחמה: מיטוט חמאס. הארגון אומנם איבד מכוחו, בפרט הצבאי, אך עדיין חולש על כל מישורי החיים, לרבות החינוך שמאפשר להמשיך בשטיפת מוחות הפלסטינים. ישראל, ובצדק, פנתה למימוש היעד השני, שחרור החטופים, מתוך הבנה ולפיה הסיסמה בדבר היכולת לממש את שתי המטרות יחד היא אשליה שמשמעותה המשך מלחמת התשה נטולת הכרעה, תוך צמצום הסיכוי לשחרר חטופים.
חיוני לקיים דיון מפוכח בנוגע ליום שאחרי. ראשית, נדרש לסמן את הפנטזיות - רעיונות המוצגים לכאורה כיצירתיים, אך בפועל אינם ברי מימוש, ולפרקים עצם העיסוק בהם מחולל נזק. בהקשר הזה בולטות האמונות שחמאס יסכים לעזוב את עזה, כפי שעשה ערפאת בלבנון ב-1982, או להתפרק מנשקו ולהפוך מפלגה פוליטית או תנועה חברתית (רעיון "האבולוציה של הארגון", שהיווה יסוד מרכזי בקונספציית 7 באוקטובר), התקוות שהרשות תשתלט מחדש על הרצועה או שכוח ערבי או בינ"ל ייקח עליה בעלות ומשאלות הלב שתתפתח מחאה ציבורית נגד חמאס שתערער את שלטונו, או שניתן יהיה לקדם דה-רדיקליזציה של העזתים באמצעות הנדסת תודעה חיצונית. הפנטזיה הטרייה ביותר היא כמובן חזון טראמפ בדבר "עזה ללא עזתים" וכינון "ריביירה ים-תיכונית" במקומה.
שתי אפשרויות בלבד בנוגע ליום שאחרי
בפועל, קיימות שתי אפשרויות בלבד בנוגע ליום שאחרי. הראשונה - השתלטות כבר עתה על כל עזה, תוך הסבת מכות אנושות לכלל מערכי חמאס (צבאיים ואזרחיים), אך גם להישאר באזור ולנסות לטפח חלופה מקומית. מצד אחד הדבר עשוי לאפשר "עזה ללא חמאס", אבל מהצד האחר מגלם ויתור על החטופים (אין סיכוי לשחררם במהלך מלחמת חורמה שבה חמאס מבין כי קיצו קרב). זאת, לצד צורך להקצות משאבים וכוחות רבים להשתלטות ולשהייה, שלבים שילוו באיומי טרור וגרילה מתמשכים, באחריות אזרחית על שני מיליון עזתים, וכנראה גם בחיכוך עם הזירות הערביות והבינ"ל.
האפשרות השנייה היא לבחון את היוזמה המקודמת ע"י מצרים להקמת ממשל חלופי בעזה, שיהיה מבוסס על נציגים מטעם הרשות וגורמים עצמאיים. הכרחי להיות מפוכחים: חמאס אומנם לא יהיה השליט הרשמי ברצועה, אך ברור שימשיך להשפיע מאחורי הקלעים בכלל התחומים, והסיכוי שיסכים להתפרקות מנשקו קלוש. חמאס הסכים למתווה הזה לפני כמה חודשים, והעולם הערבי פועל כעת לקדמו במרץ, בתקווה שירצה את טראמפ שאולי יראה בו מימוש היעד "עזה לא חמאס", ובכך עשוי לנטוש את חזונו לטרנספר את העזתים וליישבם במצרים ובירדן.
מצב זה רחוק מלהיות משביע רצון ויש להתייחס אליו כפתרון זמני, ואולם הוא עדיף מכל יתר החלופות. ישראל תידרש לשלושה עקרונות פעולה בתרחיש כזה: 1) פעילות מיידית ותקיפה נגד כל איום ביטחוני שיצוץ בעזה (היערכות לפיגוע, הברחות נשק או בניית תשתיות צבאיות). 2) פיקוח אמריקאי, בפרט בציר פילדלפי, לצד הנחה שחמאס יחתור, כל העת, לקדם הברחות, ושהאכיפה לא תהיה הרמטית. 3) אפס מעורבות בשיקום, תהליך שמשמעו ביסוס המשוואה ולפיה פעם בכמה שנים חמאס פותח במלחמה שבה עזה נחרבת, ולאחריה העולם נדרש לשקמה עד לעימות הבא. עזה שלאחר המלחמה תהיה אולי תחת השפעת חמאס, אך נחשלת ותושביה חסרי אופק כלכלי.
הנחת היסוד המתחייבת היא שחמאס יחתור לעולם לפגוע בישראל ולהנחיל את חזון השמדתה לציבור הרחב, דבר שלא יאפשר דו-קיום או הסדרה. ח'ליל אל-חיה, סגנו של סינוואר, ביטא את הדבר בהכרזה בשבוע שעבר: "המלחמה שהסתיימה היא הקדמה לשחרור פלסטין ולהשמדת ישראל".
מיכאל מילשטייןישראל תיזקק לתוכנית ארוכת טווח במטרה לשנות מהיסוד את המציאות בעזה. האמצעי המרכזי יהיה אותו אחד שיישומו כרגע הרה אסון: כלומר השתלטות על כל עזה, פגיעה עמוקה בחמאס, שהייה באזור, וניסיון לכונן חלופה מקומית. כל זאת, בלי לפעול לחידוש ההתיישבות באזור או לרוקנו מפלסטינים. תוכנית אסטרטגית שכזו תידרש בשנים הקרובות ותחייב תכנון מדוקדק (שלא היה ב-7 באוקטובר), צבירת משאבים, וגיוס לגיטימציה מבית ומחוץ. זהו מהלך בקנה מידה היסטורי שכרגע לא מתקיימים התנאים האסטרטגיים לבצעו, אולם נראה שלא תהיה ברירה אלא לממשו בעתיד.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
