"העולם אחרי עזה" הוא ספרו של פנקאי מישרה, הוגה דעות הודי שמאלי - שמאל קיצוני, לדעת רבים - שמצוטט רבות בשבועות האחרונים בשיח הפוליטי המערבי. הטיעונים בספר הם לא רק אנטי-ישראליים ואפילו אנטי-ציוניים חריפים; המסר שלו, העולה כבר מהכותרת עצמה שמרפררת ל"העולם אחרי אושוויץ", הוא שהמלחמה בעזה היא נקודת מפנה בציוויליזציה הגלובלית, כפי שהייתה שואת היהודים בכלל ואושוויץ בפרט. הפצצות הישראליות, על-פי מישרה, הן תמצית הרוע של הקולוניאליזם, של מלחמת הכובש הפריווילגי-קולוניאלי הלבן באוכלוסיות הילידיות הלא-לבנות של העולם השלישי, והפלסטינים ביניהן.
בספר ובראיונות שהעניק בעקבותיו מרבה מישרה לצטט, שלא לצורך, עשרות הוגי דעות יהודים (ומקצת ישראלים) ולהשתמש בשפע דימויים מחיסול גטו ורשה באפריל 1943, אך בהיפוך תפקידים: יהודים ישראלים הם אצלו הנאצים החדשים, והפלסטינים קורבנות השואה החדשה. וכפי שהעולם ברובו עמד מנגד כשהנאצים טבחו ביהודים, הוא כותב בהדגשה, כך העולם המערבי עומד כעת אדיש למדי כשהיהודים טובחים בפלסטינים. היעדר תגובה בינלאומית הולמת לפשעי המלחמה של ישראל בעזה הוא בעיניו כתם בל יסולח על מצפון המוסר המערבי.
מישרה לא לבד. הוא מבטא זרם לא זניח בהגות הניו-מרקסיסטית פוסט-קולוניאלית, שלפיו הציונים הישראלים הם הנאצים החדשים ורצועת עזה היא אושוויץ החדשה או גטו ורשה החדש. לפי זרם זה, ישראל היא התנחלות קולוניאלית של "האדם הלבן", ואין לה זכות קיום. דינה ההיסטורי נגזר.
ספרו של מישרה התקבל במערב ברגשות מעורבים. השמאל העמוק צהל, אך מבקרי ספרים רציניים לא יכלו להתעלם מאי-הדיוקים, מהגוזמאות, מההכללות הלא מבוססות ובעיקר מהעיוותים העובדתיים הבוטים שהספר עמוס בהם. היו שתהו כיצד מוזכר חמאס בגוף הספר פעמים מעטות ביותר, ובנימה חיובית למדי, ללא גינוי חד-משמעי לטבח 7 באוקטובר. המבקר של העיתון הסוציאליסטי הבריטי "הגארדיאן" שאל האם עבור מישרה "גם ההרוגים היהודים שווים משהו?", והיו גם מבקרים שתהו כיצד "שכח" מישרה את הקשר ההיסטורי בן אלפיים השנים של היהודים לארץ ישראל ואת התמיכה של הקומוניזם הסובייטי בכינונה של ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי.
אפשר כמובן לראות ב"העולם אחרי עזה" רק עוד דוגמה לאנטישמיות עיוורת, ל"העולם כולו נגדנו" ולנבזות מוסרית של השמאל העמוק - אך גם בהנחה שכל זה נכון, אנחנו צריכים להיות מוטרדים ממנו
על אף הכשלים והזיופים ההיסטוריים זכה "העולם אחרי עזה" ללא מעט פרסים וציונים לשבח. אפשר כמובן לראות בו רק עוד דוגמה לאנטישמיות עיוורת, ל"העולם כולו נגדנו" ולנבזות מוסרית של השמאל העמוק - אך גם בהנחה שכל זה נכון, אנחנו צריכים להיות מוטרדים ממנו, לא פחות מכפי שהיינו בנובמבר 1975 כשהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה שלפיה הציונות היא "צורה של גזענות ואפליה גזעית". ההחלטה אומנם בוטלה ב-1991, אבל רוחה קמה לתחייה בהזדמנויות רבות, עכשיו במיוחד.
את ספרו של פנקאי אין מקום לקרוע בפרהסיה, כפי שקרע בזמנו שגריר ישראל באו"ם חיים הרצוג את ההחלטה ההיא. זה לא יועיל. מה כן יועיל, ויכול להשפיע על דעת הקהל שאינה שטופת שנאה ומשוחדת מראש נגדנו? מעשים המשרתים את האינטרס הלאומי של ישראל, ובראשם כינון מהיר של ועדת חקירה ממלכתית לא רק לאירועי 7 באוקטובר אלא לניהול מלחמת חרבות ברזל כולה. תשפיע גם הפסקת הלחימה ברצועת עזה, הדרושה לשם שחרור כל החטופים, ובנוסף שוחקת את הציבור, גורמת לאבדות מיותרות ומחזקת את שרידי חמאס. תשפיע גם הסתייגות ציבורית בלתי מהוססת מכהניזם, ממשיחיות ומחלומות אימפריאליים. וישפיע גם ביטוי פומבי של חמלה אנושית - אחרי 500 ימי מלחמה - לרבבות ילדים ונשים פלסטינים שנהרגו ונפצעו קשה בהפצצות ברצועת עזה, אפילו בנאומים הכואבים הנישאים בכיכרות ועצרות. ביטויי חמלה אינם סימן לחולשה - הם עדות לעוצמה. לבל נאבד צלם אנוש, כפי שאיבדו אויבינו המובסים.
את מישרה ועמיתיו לרעיון חיסולה של מדינת ישראל לא נצליח לשכנע. אין סיכוי להשפיע על עמדותיהם המושרשות והדוגמטיות. אבל יש סיכוי להשפיע על מעצבי דעת קהל אחרים - והם עדיין הרוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.25
