לצד הכאב שעוררה החשיפה למצבם הגופני של חלק מהשורדים; הסדיזם של ההמון צמא הדם שליווה אותם במעבר לכוחות הצלב האדום; או הציניות והרשעות בהצעדתם על הפודיום - אלו היו רגעי שפל אחרונים לפני התרוממות הרוח. קשה לכנות רוע בממדים שכאלה "רוע הכרחי" - בהחלט אפשר היה בלעדיו - אך הידיעה שמדובר בתהום שבקרוב יימשו ממנה, סייעה לצלוח גם את הרגעים הקשים הללו. אנחנו, התנחמנו, נצחק אחרונים.
התרוממות הרוח המדוברת והמיוחלת הייתה בראש ובראשונה של פדויי השבי עצמם, אבל לא רק – גם למיליונים שבבית. השיהוי הגדול בהשבתם של החטופים טרלל את הישראליות בין קצוות מובהקים של אופטימיות ופסימיות וכאלו תמוהים של "בעד" ו"נגד". זה חילץ ממנה את הטוב ביותר אבל גם את הרע מכול. שחרורם בחיים של חלק מהחטופים הוא הנס המתבקש ביותר אי פעם – כל כך מובן מאליו אך בעקבות העיכוב הגדול גם כמעט פלאי. אסור היה להתייאש מהצפייה שיקרה, אבל בהחלט אפשר היה.
1 צפייה בגלריה
כיסאות עם תמונותיהם של שירי, כפיר ואריאל ביבס בירושלים
(צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)
ההשתהות במימוש שלב א' הייתה קשה מנשוא, אך באופן מעוות היה בה גם מעט מן הטוב – אחת לשבוע, בטפטופים של שלושה-ארבעה, הוזרק לווריד מעט מן החסד, בדיוק המנה הדרושה כדי לצלוח עוד שבוע. בשבת הקרובה תושלם הפעימה השביעית והאחרונה עם שחרורם של שישה חטופים חיים. שלב ב' של העסקה הוא עוד תעתוע. מצד אחד, הוא מרגיש קרוב כמו שיכול להיות קרוב רק המרחק בין א' לב'. מצד שני, וכמו בכל דבר יקר ערך, עד שהוא אינו מובטח, הקרבה היא גם אשליה שהראש נזהר מלפרש כהבטחה.
היום, עם שחרורם של ארבעה חללים, הואאחד הימים הקשים ביותר מאז חוסל אחרון המחבלים שפלשו לעוטף לפני למעלה משנה. גם עם זכוכית מגדלת אי-אפשר יהיה למצוא בו גרעין מהטוב, רק רע מן הרע. דבר לא עדיף על עזה, אבל גם דבר לא עדיף על המוות. לא טעינו לחשוב שייתכן רק סוף טוב. יסוד המוות שבסיפור הרי ידוע היטב ולא יתחוור רק היום. כבר ידוע תקופה ארוכה ש-36 מ-73 החטופים שנותרו אינם בחיים, וגופות כבר הושבו מהרצועה במבצעים צבאיים. ובכל זאת, ועם כל הזהירות שכן אין הבדל בין טרגדיה לטרגדיה, השבתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס תפער תחת רגלינו בור שספק אם אי פעם ייאטם לגמרי.
אולי זו הפרתה של ההבטחה שמוענקת לכל ילד, ולפיה כל העתיד לפניו. אין תשובה נכונה. מה כבר נכון בעולם הזה
מה היה בהם שנחרט אצלנו כך, יהיו לנו חיים שלמים לתהות. כל מחשבה עליהם – חיטוט בפצע שלעולם לא יגליד. אולי זו חטיפתם לעיני מצלמות, העובדה שהם "נראו בחיים" בצילום; אולי חוסר האונים הגדול דווקא בתוך המקום הבטוח בעולם, בידיה של אמא, הוא שמעצים את הפגיעות; אולי זו הפרתה של ההבטחה שמוענקת לכל ילד, ולפיה כל העתיד לפניו. אין תשובה נכונה. מה כבר נכון בעולם הזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.25
