תמונה אחת שווה אלף מילים. ישראלים רבים, עמדו בצד הדרך, מנופפים בדגלים ודומעים. לרגע, החל מִישהו לשיר בלחש את המנון המדינה, בחיל ורעדה, "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו".
השיירה חלפה, ארבעה ארונות ובתוכם גופות, בכל גופה מת משהו ממני וממך, ומכל גופה משהו חי בתוכי ובתוכך (אז עוד לא ידענו שארון אחד עם גופה לא נכונה). עומקו של היום איננו רק באבל הנורא, הפוצע, קורע הלב האופף אותנו. אלא גם בהפיכתו לתעודת הזהות שלנו. אנחנו תאבי חיים, מקדשי חיים, אוהבי חיים. אנחנו לא מקדשים את המוות. זו מהות ההבדל בין הישראלים למחבלי חמאס השטניים. רחובות עזה מלאו באלפי מעודדים כששבוינו נגררו מבתיהם אל האופל, רחובות ישראל מלאו באלפי דומעים, בוכים, המחבקים את אחיהם השבים הביתה.
נקמה. משוררנו הלאומי, חיים נחמן ביאליק ניסח בבהירות את התחושה של כולנו: "נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן / עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן/ וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם! // יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים". ונקמה כזאת, נקמת דם קשיש, עוד לא ברא השטן. לא נתבלבל, נדע שאויבנו חיות האדם, בני מוות המה, אך גופות המתים המטלטלות מעוררות את כולנו לנקום לא רק במענה צבאי צודק, אלא גם באמצעות חידוש וקידוש החיים. אנחנו יודעים שאבל אינו חולשה אלא ביטוי לתאוות לחיים של יצירה. על אף המוות והשכול, נחדש את אדמות ניר עוז, שדרות, בארי, אופקים וכפר עזה. הדמעות המלוחות משלבות בין בכי על אובדן לבין השקיה ופריחה של שדות הנגב. אל מול ארבעה ארונות של חורבן, נשורר את שירת הבניין על יסוד האמור בנבואת הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת" בִּרְחֹבוֹת ניר עוז, "וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים... וּרְחֹבוֹת הָעִיר והקיבוץ יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
שי פירוןצילום: ריאן פרויסאנחנו עַם עִם לב. פעם מתכווץ ופעם מתרחב. אתמול הלב נסדק, ומחר כשישובו ששת החטופים ואמהות ואבות יחבקו את ילדיהם, הוא יתרחב. את שתי התנועות המיוחדות הללו, הננו יודעים להכיל, שתיהן קדושות, שתיהן מספרות את מי שאנחנו. אמש כאבנו עם ההולכים, מחר נשמח עם השבים.
את רס"ן רועי נגרי, שנפל ב-7 באוקטובר, הבאתי בברית נישואים בסוף חודש אוגוסט. החופה שלו ושל שי רעייתו המופלאה הייתה שמחה ומרוממת. כמו מגנט, כמו שמש, היפנט רועי את כל הנוכחים. הוא נישא על כפיים אל על, הונף באוויר, כאילו היה ברור לכולם שאין הוא אלא מלאך משמיים שבא לבקר בארץ. מיכל ושמוליק, הוריו, הם חברי נפש שלי, כמעט בני משפחה. אמש ציינתי יום הולדת עגול, ומיכל ושמוליק הכינו לי מתנה ליום ההולדת: תמונה של רועי ושלי במעמד חתימת הכתובה. רגע לפני שמיכל הגישה לי את המתנה, נפלה התמונה ונשברה. מיכל פרצה בבכי, אבל אני הרגשתי שזו המתנה: תמונה של רועי ושלי, כשזכוכית סדוקה מכסה אותה. אנחנו חברה עם לב שבור, עם זכוכית סדוקה. אבל הלב פועם. אנחנו נמשיך לבנות משפחות, להקים בתים, לבנות יישובים. אבל מעתה ועד עולם, יהיה הלב סדוק. "אין דבר יותר שלם מלב שבור", הקרע הפנימי שלנו יוביל לשלמות ולהשתלמות, בידינו הדבר.
שי פירון הוא נשיא תנועת פנימה ושר החינוך לשעבר.
פורסם לראשונה: 00:11, 21.02.25
