"עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת פרק ג', פסוק ד'). והנה, שוב אנחנו בימים הארוכים העצובים, עדים לאופן המצמרר שבו מתממש הכתוב לנגד עינינו בעוברנו בדרך המייסרת של המציאות הישראלית. דרך מטלטלת של קצוות שמלמדת אותנו להחזיק בצמידות מתישה גם את הבכי וגם את הצחוק, גם את האיחוי וגם את הקריעה, ולגלות שוב שהלב הישראלי הוא החומר הגמיש ביותר בטבע.
"עכשיו אנחנו רוקדים את החופש", הכריזו בשבת בבוקר חבריו של עומר ונקרט, שהמתינו לשחרורו. וגם בהמולת הבית שהמתין 505 ימים לשובו של עומר שם טוב, אמרה משפחתו: "בתוך העצב של אתמול ושלשום ושיימשך גם מחר, היום אנחנו רוצים לשמוח".
ואכן, שעות ספורות הפרידו בין השבתה לישראל באישון לילה של שירי ביבס ז"ל, במסע רווי מכאוב גם נוכח הידיעה על האופן השטני שבו נרצחו בניה, לבין השבתם הביתה של ששת החטופים שאוחזים בכנף התקווה וחוזרים לחיים. ומציאות דקיקה כנייר הפרידה בין החיבוק הבוכה והצוחק ומשיב הנפש של עומר שם טוב עם הוריו וההיבלעות של עומר ונקרט בחיבוק של הוריו, שי וניבה, שכתבה לבנה: "חייאתי אנחנו בלתי מנוצחים", לבין הבכי והעצב מרסק הנפש, במחשבה על המשפחות שיקיריהן חזרו בארון.
ורקמת הקצוות הזו, שמערבלת ומאחדת את הלבבות לכדי יריעה לאומית אחת של כאב וזיכרון, היא שמסבירה מדוע אנחנו בלתי מנוצחים
ורקמת הקצוות הזו, שמערבלת ומאחדת את הלבבות לכדי יריעה לאומית אחת של כאב וזיכרון, היא שמסבירה מדוע אנחנו בלתי מנוצחים. אומה שמקדשת את החיים ואת הערבות ההדדית וזוכה לחוסן דווקא בגלל המעברים הללו, החדים והקשים; אומה שיודעת לנוע בשקט אצור בין הספד לריקוד, בין יום הזיכרון ליום העצמאות; אומה שלא נוטשת לרגע את משפחות החטופים וכבר שנה וחצי יוצאת לזעוק שיש להחזיר את כולם בעסקה סופית אחת; אומה שהדם שזורם בעורקיה הוא רותח וחם, לא רק בגלל העצב והזעם, אלא גם בזכות שותפות הגורל שאין דומה לה בעולם; אומה שצמחה מתוך טראומת השואה, וממשיכה ומזמזמת לעצמה בקולו ובמילותיו של אריק איינשטיין האגדי: "בין האפל לנסתר בעולמנו המר, בין האתמול לעתיד בין האוצר לתחתית, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה".
והאהבה שלנו תנצח, כי גם בתוך רווחת הלב שעולה על גדותיה, לא שוכח מלכי, אבא של עומר שם טוב, להדגיש שלמרות המשימה האישית שהגיעה לסיומה, המשימה הלאומית חייבת להמשיך, וננצח כי משפחתו של טל שהם מקפידה לחבק אותו ולהזכיר שזהו יום עצוב ולהשתתף בצערה העמוק של משפחת ביבס, ואנחנו ננצח, כי באצילות נפש ומתוך תהום כאבה, מתעקשת משפחת ביבס שזה לא הזמן לנקמה, אלא זמן להצלת חיים של יתר החטופים. וכי "יש לנו מדינה לשקם ושדות לזרוע ותינוקות לגדל", קבעה באחרונה כלתו של גדי מוזס, שחזר מהגיהינום וביקש מיד לשקם את ניר עוז, ניר עוז שלאדמתה יחזרו השבוע כפיר, אריאל ושירי ביבס ז"ל, שלעולם לא יישכחו מלב.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.02.25
