7 באוקטובר היה ציון דרך היסטורי בתולדות הסכסוך. ביום הזה נפתח העימות החריף ביותר אי פעם בין ישראל לפלסטינים, ובעקבותיו התערערו פרדיגמות ותיקות בשיח הישראלי. בראשן, ההנחה שהסכסוך נובע ברובו מקיום כיבוש, וכי הקיצוניות בקרב הפלסטינים שואבת כוחה ממצוקה חומרית. 7 באוקטובר המחיש שהעוינות עמוקה יותר, ורוויה דה-הומניזציה כלפי הישראלים.
הטקס המזוויע שבו הוחזרו ארבעת החללים העצים את השינוי שמתחולל בקרב הישראלים מאז 7 באוקטובר. בישראל כבר התרגלו לטבעו מעורר החלחלה של חמאס, אבל לכך התווספה שתיקת הציבור הפלסטיני. המהלך החולני קיבל גוון "נורמלי" ותואר כ"תואם את ערכי האיסלאם".
מאז 7 באוקטובר מתחוור שההפרדה שהתקיימה בתפיסה הישראלית בין חמאס לציבור לא מדויקת. השתתפות המוני אזרחים בזוועות והאהדה שמופגנת כלפי חמאס, כמעט בלי ביקורת (גם באיו"ש, שבה הארגון לא שולט!) מקשות לדבוק בתפיסה הזו. הטקסים המזעזעים בחודש האחרון אף יוצרים תחושה כי מה שתואר בעבר כמאפיינים ייחודיים לחמאס, קנה אחיזה בחלק ניכר מהחברה. כמו כל תנועה אידיאולוגית-טוטליטרית, חמאס שוטף לאורך זמן את מוח הפלסטינים, ולמעשה התיך עצמו בחברה. הוא חלק אינטגרלי מהקולקטיב, ומייצג הלכי חשיבה קיימים.
המחזות בעזה בחודש האחרון משקפים שפל חסר תקדים של התנועה הלאומית הפלסטינית. ההשתבחות בניצחון חרף החורבן והקטל התקדימיים, והקריאה להיערך לעימות הבא, הן בבואה ל"וורטיגו קולקטיבי": הפלסטינים, כמו פעמים רבות בעבר, מפגינים יצר הרס עצמי שמקורו בהעדפת סיסמאות לוחמניות ופנטזיות על פני יעדים בני-מימוש. שלמה בן-עמי טען בהקשר הזה שהלאומיות הפלסטינית היא "תנועה עצובה", הכוללת "מרכיבים פתולוגיים" נוכח דבקותה ב"צדק היסטורי" ובהוקעת ישראל במקום פתרון מעשי, ובשל העדיפות הנמוכה שמוענקת ליעדים כמו כינון מדינה, חברה ומשק, גם אם הדבר מחייב ויתור על היעדים המקסימליים של שחרור ושיבה.
הפלסטינים כרגע משתבחים בעמידה איתנה, גישה שבה טמונים זרעי הנכבות שהם חוו בעבר וסביר שעוד יחוו. במקביל, הם דבקים בהתקרבנות קיצונית, המונעת ביקורת עצמית ואמפתיה כלפי הישראלים, ומכשירה דרך קבע אלימות בהיותה, לכאורה, "אמצעי לגיטימי בידי המדוכא". בכך מומחש כמה תלוש כרגע השיח לגבי דה-רדיקליזציה בזירה הפלסטינית, וזאת בשעה שחמאס הוא גורם הכוח הדומיננטי בעזה והציבור הפלסטיני לא רואה צורך לערוך חשבון נפש כלשהו.
המלחמה גם ממחישה פער מובנה בין שני העמים. הישראלים אומנם רוויי ליקויים וסובלים מקושי כרוני לקבל הכרעות אסטרטגיות, אבל מקיימים מדינה וחברה אזרחית ומפגינים חוסן ולכידות, לצד ביקורת עצמית. הפלסטינים מנגד מתנהגים כקהילה יותר מאשר כאומה
המלחמה גם ממחישה פער מובנה בין שני העמים. הישראלים אומנם רוויי ליקויים וסובלים מקושי כרוני לקבל הכרעות אסטרטגיות, אבל מקיימים מדינה וחברה אזרחית ומפגינים חוסן ולכידות, לצד ביקורת עצמית. הפלסטינים מנגד מתנהגים כקהילה יותר מאשר כאומה: בלי לכידות פנימית או סממני חברה אזרחית המעוניינת להתייצב מול ההנהגה שהמיטה עליה אסון. האתוס הרווח בקרב הדור הצעיר מייאש במיוחד: חלומם של רבים הוא להיות איש אל-קסאם, לאחוז בנשק ולהקריב את חייך בלחימה, מתכון ודאי לעימות נצחי, לא להידברות, פיוס ופשרות.
האופוריה הפלסטינית הנוכחית מגולמת בסימון V מעל גלי ההריסות בעזה. הדבר לא אמור לנסוך תחושת תבוסה בישראל, היות שמדובר בתרבות וסולם ערכי שחיוני כי לא יתקיימו מולו השוואה או שיח. ואולם, אותה אווירה מבטיחה את העימות והאסון הבאים של הפלסטינים. חמאס הופך למכתיב סדר היום הלאומי, ולא צפוי להיעלם. הארגון דבק בהשמדת ישראל וימשיך להיערך לעימות. במצב כזה, ברור שישראל תצטרך בעתיד הלא-רחוק לפנות לטיפול שורש שיחייב השתלטות על כל הרצועה, שהייה וסיוע לכונן חלופה מקומית. זהו יעד שקשה לממש בהווה, בין היתר נוכח הספק הקיים לגבי כשירות הנהגה שהייתה אחראית לקונספציה שקרסה, גם לקדם פתרון שמחייב שחרור משיקולי עבר.
בישראל שלאחר 7 באוקטובר קשה לשכנע, ובצדק, שהקמת מדינה פלסטינית היא הפתרון לסכסוך, טיעון שבו דבקות עדיין מובלעות קטנות של מי שמפרש את המציאות מבעד לפרדיגמות דוגמטיות של "יחסי יליד וקולוניאליסט". ניהול הסכסוך והשלום הכלכלי התבררו גם הם כמופרכים, ומרעיון המדינה האחת מומלץ להיזהר (כמו גם מחזון טראמפ): המלחמה המחישה שונות קוטבית בין שתי הקהילות, שאם יחיו באותה ישות, ללא חיץ, צפויים להיקלע למציאות מדממת ולא לדו-קיום אוטופי.
מיכאל מילשטייןישראל תצטרך ליישב בין הקטבים: מקסימום היפרדות, אך מנגד הבנה שעצמאות פלסטינית כרגע היא מתכון ודאי לאיומים חריפים. הצבת גבולות פיזיים באיו"ש ובעזה, אך במקביל שמירה על שערי הישות הפלסטינית בידי ישראל (בקעת הירדן) או גורמים בין-לאומיים (ציר פילדלפי), יכולות לתת מענה בסיסי לדילמה האסטרטגית. אין מדובר בפתרון אידיאלי, אך הוא יכול להיות הרע במיעוטו בהשוואה ליתר החלופות ובראשן מדינה אחת או ריבונות פלסטינית מלאה.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 24.02.25
