ב-6 ביוני 1982, עם פתיחת מבצע שלום הגליל, לימים מלחמת לבנון הראשונה, הופל מטוסו של הטייס אהרון אחיעז והוא נפל בשבי אש"ף בביירות. במהלך המלחמה צה"ל ביסס מצור על ביירות שכלל ניתוק חשמל, מים ואספקה, תקיפות רצופות ואף כיבוש שדה התעופה ואזורים נוספים בעיר. לאחר שבעה שבועות של מצור ולחץ צבאי כבד, הושג הסכם בינלאומי לפינוי אלפי אנשי אש"ף מביירות ולבנון דרך הים והיבשה. כחלק מההסכם ערבה ארה"ב ליציאתם בשלום של ערפאת ואנשיו, אך צה"ל העביר מסר כי לא יוכל להבטיח את שלומם של אנשי אש"ף הנסוגים ללא שחרורו של הטייס השבוי. הודות לכך, ולאיכות התיווך האמריקני, אחיעז ושבוי ישראלי נוסף, שנפל בשבי ימים ספורים לפני כן, שוחררו ללא תמורה באוגוסט 1982. כעת, עם סיומו של שלב א' בהסכם עם חמאס, הולך ומתברר כי העבר חוזר על עצמו - והסיכוי להשבת החטופים מעזה תלוי הרבה יותר בציר המדיני שבין ישראל לארה"ב מאשר במרחב הצבאי שבין ישראל לחמאס.
המלכוד גלוי וברור, שני היעדים שהציבה ישראל למלחמה – פירוק חמאס והשבת החטופים – אינם יכולים להתממש במלואם במקביל, אלא רק בסדר מסוים. כך, בפני ישראל וארה"ב ניצבות כעת שלוש אסטרטגיות חלופיות להמשך המאמץ להשבת החטופים, כולן עתירות סיכון לחטופים ואף אחת מהן אינה מייצגת פוטנציאל מובהק להתקדמות. האסטרטגיה הראשונה היא "קישור לאחור" – המשך שלב א' בפעימות שחרור של חטופים בודדים, ובמקביל המשך המו"מ לגבי התנאים לשלבים ב' ו-ג', שעיקרם השבת כל החטופים וסיום המלחמה. היתרון ברור: הצלת מספר נוסף של חטופים במתווה שכבר מומש בהצלחה על-ידי הצדדים, ללא המחירים האסטרטגיים והפוליטיים של סיום המלחמה. החיסרון הוא שאסטרטגיה זו אינה מגבשת תוכנית ולו"ז קונקרטיים להשבת כל החטופים.
האסטרטגיה השנייה היא "ניתוק לפנים" – ניתוק ממתווה ההסכם הקיים ותחילת משא ומתן על מתווה חדש שבו כל החטופים יושבו בפעימה אחת. היתרון, אם המהלך יצליח, הוא שכל החטופים ישובו בטווח זמן קצר, אבל מנגד יידרש זמן רב להשגת הסכם חדש, ובנוסף הסכם לסיום המלחמה במצב שבו חמאס הוא עדיין ארגון בעל השפעה בעזה אינו מקובל על-ידי הממשל בישראל. האסטרטגיה השלישית היא "יצירת משבר" – על-ידי חידוש המערכה הצבאית, או בדרך של סירוב להמשך המו"מ בתנאים הנוכחיים. כך העיסוק בדילמה ובמחירי ההסכם יידחה עד לשינוי בתנאים שיביא לכניעה מלאה של חמאס, אך רוב החטופים ככל הנראה לא ישרדו.
ההסכם שהושג בביירות ותפקידה של ארה"ב בהשגתו מעלה אסטרטגיה רביעית, של "איגוף אנכי", שעיקרה מעקף של התנגשות האינטרסים בנוגע לסיום המלחמה וגיבוש משוואת אינטרסים חדשה כבסיס להסדרה חדשה. המשוואה החדשה המוצעת היא שינוי נושא הדיון מהסדר סיום המלחמה - להסדר שיקום רצועת עזה. המינוף יתבצע על-ידי הצבת ארבעה תנאים לתחילת השיקום, שלא יוצבו על-ידי ישראל אלא על-ידי המדינות המשקמות. התנאי הראשון – השיקום יחל רק לאחר יציאת החטוף הישראלי האחרון. התנאי השני – ישראל תצא מהאזור המיועד לשיקום לפני תחילתו ומנהיגי חמאס יעזבו אותו לצמיתות לטובת עתידה של הרצועה, מבלי שהדבר ייחשב לכניעה לתכתיב ישראלי. התנאי השלישי – המדינות המשקמות ירכיבו את "מועצת המנהלים" שתשפיע בתקופת השיקום על כל שלטון עתידי באזור ותהיה מתואמת עם ישראל. התנאי הרביעי – לא תוכרז הפסקת אש רשמית, אלא יחולו דה-פקטו התנאים החלים בשטח.
ליאור לוטןצילום: גדי קבלועל מנת ליישם אסטרטגיה זו מוצע לשנות את שיטת המשא ומתן הישראלי, ולעבור ממשא ומתן חשאי בין ישראל לחמאס באמצעות מדינות מתווכות, שכותרתו התנאים להשבת החטופים הישראלים – לדיון גלוי בהשתתפות כל המדינות העתידות לקחת חלק בשיקום רצועת עזה ומדינות נוספות בעלות עניין, שכותרתו התנאים לתחילת שיקום רצועת עזה. דיון כזה יכול להתקיים אפילו בוועידה שתזומן מיידית לנושא.
השליח האמריקני וויטקוף הוא מנוסה ומוערך. בראש צוות המשא ומתן הישראלי החדש עומד שר בעל ניסיון מדיני שאמריקנית היא שפת אימו. "לעת הזו נועדתם למלכות" – וכעת עליהם להוכיח שהם יכולים להשיג בעזה 2025 לא פחות ממה שהושג בביירות 1982.
אל"ם (במיל.) ליאור לוטן שימש כמתאם לנושא שבויים ונעדרים
