ההרתעה נתפסת כאחד משלושת אדני תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל – הרתעה, התראה, הכרעה. היא מבוססת על ההנחה כי האויב יימנע מתקיפה מחשש לתגובה קשה. אולם, על אף חשיבותה, משמעותה המעשית חמקמקה, בעייתית ומעלה את השאלה האם נכון להסתמך עליה כעיקרון יסוד בקביעת המדיניות והאסטרטגיה הביטחונית.
כישלונה של ההרתעה אינו תופעה מודרנית, הוא מלווה את האנושות משחר קיומה. כבר בפרשת עץ הדעת בגן העדן, אלוהים הזהיר את האדם הראשון כי "ביום אוכלך ממנו מות תמות", ובכל זאת אדם בחר לאכול מפרי העץ. כבר אז ניתן היה לראות את בעייתיות ההרתעה: היא אינה מבטיחה את מניעת הסכנה, משום שהיא נשענת מחד על פרשנות המאוים - ומאידך על נחישות המאיים לפעול.
ההרתעה פועלת במישור הפסיכולוגי התודעתי. מטרתה לגרום לאויב להעריך שהמחיר הכבד שייגבה ממנו עולה על היתרונות מפעולה. כאן טמון הקושי הבסיסי: כיצד ניתן להעריך איך האויב רואה את חומרת המחיר ואת מידת האמינות שהוא מייחס לאיום ולמידת הנחישות לממש אותו. ההיסטוריה מראה שהערכת השפעת ההרתעה על האויב היא בגדר ניחוש מלומד ותו לא. פרשנותם של מדינות וארגוני טרור לאיום שאמור להרתיע יכולה להיות שונה לחלוטין מזו שהתכוונו אליה, ובוודאי לאורך זמן.
כמו כן, הרתעה מבוססת על חישוב רציונלי קר של עלות מול תועלת. כלומר, המחיר צפוי להיות גבוה מתועלת ההתקפה, ולכן ניתן להניח כי האויב יימנע מפעולה. זוהי הנחה רציונלית שאינה בהכרח תואמת את המציאות. אויבים מונעים גם משיקולי אידיאולוגיה, אמונה דתית או שניהם. אלו שיקולים שאינם נשענים על רציונליות חומרנית. הנהגות פוליטיות וצבאיות פועלות תחת מכלול שיקולים רחב יותר ומגוון יותר. ההיסטוריה רצופה במקרים רבים של מנהיגים ומדינות שפעלו משיקולי דחף לאומי, פוליטי ותועלת אישית שגברו על השיקול הרציונלי.
על אף חשיבותה, משמעותה המעשית של ההרתעה חמקמקה, בעייתית ומעלה את השאלה האם נכון להסתמך עליה כעקרון יסוד בקביעת המדיניות והאסטרטגיה הביטחונית
בנוסף, ההרתעה איננה מודל יציב אלא מצב חולף שנוטה להתפוגג עם הזמן, ולכן קיים קושי גדול להעריך את מידת תקפותה למרתיע ולמורתע. שינויים גיאופוליטיים פנימיים או צבאיים משנים את מאזן האינטרסים של האויב ומובילים אותו להערכה מחודשת של מידת הסיכון, ועם הזמן אויבים עלולים לבדוק את גבולות ההרתעה ולבחון את תקפותה כמו במקרה הפרובוקציות של חיזבאללה בגבול ב-2023. באופן פרדוקסלי, לאורך זמן אתגור ההרתעה גורם במידה מסוימת להרתעת המרתיע, החושש ממשמעויות הפעלת כוחו.
צילום: רפי קוץמתקפה בהפתעה היא דרך הפעולה של המורתע לנטרל את האיום של המרתיע. פרל הארבור, מבצע ברברוסה, מלחמת יום הכיפורים ומתקפת 7 באוקטובר הם דוגמאות למקרים שבהם מערך השיקולים של האויב המורתע לכאורה היה שונה לחלוטין מההנחות ומהציפיות של הצד המרתיע. האויב ראה ביוזמה התקפית, שבבסיסה עקרון ההפתעה, אמצעי לסיכול ההרתעה.
בשל כל אלו, ההרתעה לא יכולה לשמש אבן יסוד של תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל. אפשר לראותה כתוצר לוואי רצוי של עוצמה צבאית, מדינית וכלכלית, אך אין להסתמך עליה, שכן הסתמכות כזו יוצרת לאורך זמן קיבעון מחשבתי שסופו בקונספציה. התחליף צריך להיות עקרון המניעה - מניעה של יכולות האויב ושל גורמי המוטיבציה לפעול נגדנו מלכתחילה.
שלמה ינאי הוא תעשיין ישראלי ומחבר הספר "השארתי את הלב בבית"
