אירוע הסילוק מהבית הלבן של וולודימיר זלנסקי הגיע בתזמון לא רע עבור ישראל. עד לפני מספר ימים נדמה היה שלא כולם הבינו כי העולם השתנה עם כניסתו של דונלד טראמפ לתפקיד. היו ועדיין ישנן כמה קבוצות שנשארו מאחור ולא הבינו את האירוע. ביניהן אפשר למצוא את התקשורת הישראלית, חמאס ומדינות ערביות מסוימות כמו מצרים וקטאר. גם נשיא אוקראינה ומדינות המערב התומכות בו לא הבינו את זה, וחבל, כי הרבה אנרגיות מתבזבזות לשווא.
אם התובנה הייתה שוקעת במזרח התיכון, גם הדיון על נוסחת "סיום המלחמה תמורת כל החטופים" היה מתייתר, או לפחות מתקיים בגבולות מדויקים יותר בתוך מרחב אי-הוודאות שבו אנו חיים גם ככה. כי הנשיא האמריקני היה מאוד ברור לגבי האפשרות של סיום המלחמה. היא אינה מקובלת עליו. לא מבחינה אסטרטגית, לא מבחינה מוסרית.
הכותרת
למה טראמפ התהפך על זלנסקי ולאן הולכת המלחמה באוקראינה?
30:18
יהיו מי שישאלו, מה הבעיה "להקפיא" את המלחמה ולאחר קבלת כל החטופים לשוב אליה? זוהי באמת האפשרות האידיאלית, הלוואי שהייתה אפשרית, אך היא איננה. כל הנחה אחרת לוקה בקריאה שגויה של המציאות וכוללת זלזול באויב. לחמאס אין שום אינטרס להחזיר את כל החטופים כי אז ישראל תקבל אור ירוק להכריע לחלוטין את חמאס ולהכין את עזה לבנייה מחדש ברוח טראמפ. בנוסף, מדובר בצעד שמשמעו ויתור מצד חמאס על היכולת להפוך את החטופים לעניין פוליטי שמוציא אנשים לרחובות ומשתמש בהם לליבוי השיח.
חמאס יבקש ערבויות בינלאומיות לכך שהמלחמה באמת תסתיים. ערבויות כאלו לא יגיעו מארצות הברית, שהנשיא שלה פרסם בשבוע שעבר סרטון AI שבו עזה נראית כמו שתושביה מעולם לא חלמו שהיא תיראה. מצרים גם לא תיתן ערבויות מסוג זה כי היא לא תרצה להסתבך עם נותנת החסות שלה – ארצות הברית. קטאר תתקשה לתת ערבויות כי לא ישראל ולא ארצות הברית ייתנו לה את הכבוד הזה. אפילו אם מוציאים מהמשוואה את האינטרס הישראלי להשמיד את חמאס, אינטרס שכמובן לא עומד בהלימה עם סיום המלחמה, הרי שאין דרך לחבר את הנקודות ולקבל סיום אמיתי שלה. כניסת טראמפ לבית הלבן טרפה את הקלפים. אם עד אז ישראל הייתה בעמדת נחיתות במשא ומתן מול חמאס, כי ממשל ביידן לא נתן לנו תמיכה ואפילו הקשה עלינו, הממשל האמריקני החדש מעביר לישראל את היתרון האיכותי. בהתחלה עוד היו תהיות מה תהיה מדיניות טראמפ, אבל אז הגיע רעיון ההגירה, ואחריו הזעזוע של טראמפ ממצב החטופים ששוחררו – ומבחינתו נתן לישראל את הרישיון לעשות מה שהיא רוצה בעזה.
זה בטח השפיע על כך שכל דבר שישראל ביקשה לאורך שלב א', היא קיבלה: אחרי החזרת ארבל יהוד וגדי מוזס "הטקסים" היו מאורגנים יותר; אחרי התרגיל עם גופתה של שירי ביבס ז"ל, גם קיבלנו את הגופה, גם עצרנו את שחרור המחבלים וגם שחרור החללים היה ללא טקס בכלל. זה לא מנחם וזה לא מה שאנחנו מסתפקים בו.
גם חמאס התחיל להבין שמעמדה של ישראל השתנה בעקבות שינוי הממשל בארצות הברית. ואם זה לא היה מספיק, הגיע האירוע של הפסגה בין טראמפ לזלנסקי שמשליך גם עלינו
רחוק מכך. אבל יש בזה כדי ללמד שגם חמאס התחיל להבין שמעמדה של ישראל השתנה בעקבות שינוי הממשל בארצות הברית. ואם זה לא היה מספיק, הגיע האירוע של הפסגה בין טראמפ לזלנסקי שמשליך גם עלינו. כשחמאס רואה למה טראמפ מסוגל וכמה הוא רציני, הוא מבין שיש גבול לכמה שיוכל למתוח את החבל. הוא מגלה שטראמפ רציני בנוגע לתוכניות שלו לגבי עזה, ולא משנה מה תהיה צורתן הסופית: הגירה/הגליית בכירי חמאס/אחרים.
המצב הזה אמור להפעיל על חמאס את הלחץ הנכון להמשיך את שלב א', שבו ישראל מקבלת חטופים ומשלמת מחירים אבל לא מוותרת על מטרת-העל של השמדת חמאס. אגב, בשבוע שעבר הייתה אמורה להתקיים פסגה של מנהיגי מדינות ערב בנוגע לרעיון של טראמפ. מישהו יודע מה עם זה? אולי גם הם הבינו שכרגע זה רעיון גרוע לא לדבר בשפה של הנשיא האמריקני.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.03.25
