לפני ימים אחדים סיפר לי חבר על פגישתו בקריה עם סגן הרמטכ"ל היוצא, האלוף ברעם, וחברים נוספים מימי שירותם הצבאי. כבדרך אגב תיאר את ארוחת הצהריים המלאה כל טוב שהגישו להם חיילות הלשכה. תהיתי באוזניו אם בפגישה חברית מהזן הזה אי-אפשר להסתפק בקפה שחור וכמה עוגיות.
בסוף השבוע קראתי במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" את כתבתו המשובחת של נדב איל על תחקיר 7 באוקטובר ב-8200: "בבוקר 8 באוקטובר, כאשר מפקד היחידה, תא"ל שריאל, זימן בכירים לשעבר למטה היחידה להתייעצות, הם הזדעזעו לגלות כיבוד ואוכל בסגנון אתר נופש באיים הקריביים". יום למחרת טבח חמאס ביישובי העוטף פותחים שולחן במטה היחידה ומתענגים על מטעמים? השתגעתם לגמרי? בשיחה שערכתי היום עם איש מילואים ששירת למעלה מ-200 ימים ביחידה 8200, והערתי לו על נוהג המגשים והאוכל כאילו הצבא הוא חברת הייטק, ענה לי כי גם להם המילואימניקים זה היה נראה מופרך ושאפילו צרם להם מראה הסנדוויצ’ים המדוגמים שזורמים כל הזמן כשבחוץ מלחמה. אבל כמו שניסה לסנגר: "דובי, בוא לא ניתפס בזוטות, אלו הבעיות הקלות", בסופו של יום זה נהפך לדנ”א של היחידה.
מחלת הנהנתנות והניתוק מהמציאות נמשכת מאז 8 באוקטובר 2023 ועד היום, כאילו צה"ל לא נכשל במשימתו להגן על ישראל. לא כולם כאלו. דמותו של תא"ל שי קלפר (48), מפקד אוגדת 91 המנהל את קו ההגנה בגזרה הצפונית, עולה לנגד עיניי. מתחילת התמרון, במשך כשלושה חודשים, התקלח קלפר עם צינור השקיה וישן במיטת שדה בחדר המבצעים. תת-אלוף כאחרון החיילים. התפעמתי מהצניעות, המוסריות והערכיות. כמה חודשים לפני כן פגשתי את מג"ד נח"ל 931, סא"ל עוז משולם, בציר פילדלפי. הוא סיפר לי שהוא, ממש כמו חייליו, חי על מנות קרב, קפה שחור ופירות שאחד החיילים הביא מהחופשה. המשימתיות והערכיות בלבד הן שהובילו אותו. שום דבר שמתקרב לנהנתנות, רק נתינה והקרבה.
האם יש מי שבצבא איבד חלק מדרכו? האם משהו רע קורה עם קבלת דרגות אלוף? האם לשכה ותקציב אירוח מכובד גורמים לשיבוש ערכי הצניעות וההסתפקות במועט? יחד עם סימני השאלה בראשי, ראיתי מול עיניי את עיניו עמוסות הכאב, הסבל והצער של אלי שרעבי. קולו המספר בתוכנית "עובדה" את שעבר עליו בשבי חמאס מהדהד באוזניי: "המאבק הכי גדול שלנו בשבי היה הרעב. שאנשים יחשבו טוב-טוב בבית כשהם פותחים מקרר, זה עולם ומלואו. בשבי לא אכפת לך מהמכות שאתה חוטף, רק תן לי עוד חצי פיתה".
צילום: איציק בירןדיבורו הבהיר והחד על רעב, התעללות והישרדות, צריך להישמע שוב ושוב. עד שאחרון החטופים ישוב לביתו, אני מציע לרמטכ"ל הנכנס לא לתת מקום למופעי נהנתנות. לאסור על ארוחות שחיתות או הגשת כיבוד בהגזמה לא ראויה לימים הקשים הללו. כן, אני מרשה לעצמי לומר שאני מצפה לחזרתו של המושג "הצנע לכת". לא עוד לשכות מפוארות, ספות צבעוניות ומסכי טלוויזיה ענקיים, כאילו לשכות מפקדי האוגדות הן משרדיהם של מנכ"לי מיקרוסופט או גוגל. אין מה להתבייש במיטת שדה, לחם פרוס מרוח בשכבה עבה של רגשות אשמה על הכישלון המחפיר בהגנה על החטופים ועל כולנו.
