אתמול, בטקס חילופי הרמטכ"ל, בלטו צמידי הזיכרון על זרועותיה של שרון הלוי, רעייתו של רא"ל הרצי הלוי. על רקע שמלתה השחורה, הצמידים הצבעוניים מטפסים מאז תחילת המלחמה כמעט עד המרפקים, כחלק מעוד ועוד מעגלי הנצחה הנושאים את כובד שמותיהם של גיבורי ישראל שמסרו נפשם על הגנת הארץ.
אבל לא רק את זכר הנופלים הלוי נושאת על גופה, אלא גם את כאבם של הפצועים שהיא מבקרת מאז פרוץ המלחמה. היא נוסעת ברחבי הארץ ומגיעה לכולם, מכירה וזוכרת שמות, ופנים, וסוגי פציעה, וכאבים עמוקים, ופחדים נואשים, ובכי של הורים ליד מיטות הלוחמים. היא מלטפת ראש, מביאה כוס מים, משיאה עצה ובעיקר - מקשיבה.
את כל אלה אני שומעת שוב ושוב לאורך שנה וחצי, מאמהות ומהלוחמים שאני מראיינת. הם מספרים על העשייה החרישית של אשת הרמטכ"ל, שמעולם לא שזפה אור מצלמה - אבל התנחלה בלבבות של המשפחות
את כל אלה אני שומעת שוב ושוב לאורך שנה וחצי, מאמהות ומהלוחמים שאני מראיינת. הם מספרים על העשייה החרישית של אשת הרמטכ"ל, שמעולם לא שזפה אור מצלמה - אבל התנחלה בלבבות של המשפחות.
מי שעשה לה אתמול אאוטינג, הוא דווקא האיש שאיתה: "בתוך נשות המפקדים, אני מודה לאחת שלי... בהומור שיש בו מן האמת, אמרת מפעם לפעם שרון, שההגנה על המדינה היא אצלי בעדיפות אחת מעלייך. כמה אני שמח שבחרת ללכת עימי. היטבת לי את הדרך והארת אותה. הִסכמת לוותר על חלקים גדולים ממני למען הכלל, ומפרוץ המלחמה לא ויתרת לעצמך. אני יודע שביקשת שלא אזכיר, אני מרשה לעצמי. הלכת לכֹל מקום שהיה בו כאב וצער. הלכת להקשיב, לחזק, גם אם שמעת ביקורת – לא הרפית. רצית לשמוע על הבן או הבת. את זוכרת את כולם. ובתוך הצער מצאת הרבה טוב".
שרון הלוי לא לבד. על כתפי ענקיות עומדים כולנו מאז בוקר 7 באוקטובר, נשותיהן של המפקדים והלוחמים שבן רגע החליפו את האזרחי במדים והתייצבו להגנה על המולדת, בלי שאלות ובלי תאריך מדויק לחזרתם. הנשים שנשארו בשגרת החיים – עבודה, ילדים, בית, פרנסה, החזקת לפידי הפחד והתקווה - הפכו חזית וכבר יותר מ-500 ימים נושאות על כתפיהן משא שאין לו שיעור ואין לו מחיר, אבל בזכותו אנחנו קונים את ביטחון קיומנו כאן.
ענת לב-אדלרצילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחליבאחרונה אמרה לי מישהי שבן הזוג שלה הוא טייס קרב: "כשהוא יוצא לפעולה להגנת המדינה, כל הפחד נעלם לי. אני חוטפת מפץ של אדרנלין והופכת להיות חלק מהמשימה הצבאית. הצרכים שלי נעשים שקופים, אני יודעת שאעמוד בהכל. בעומס, בהסעות, בשיעורי הבית, במיטה הריקה בלילות - רק שיבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר. כשהוא יחזור, המדיח יחכה לו, זה ברור, וגם אסיפת ההורים", סיימה בהלצה, אבל הרצינות שנשקפה מדבריה הייתה הפטריוטיות לשמה.
לכל נשות הלוחמים, נשות אנשי הקבע, נשות אנשי כוחות הביטחון, כולנו צריכים להצדיע - וכמובן, גם למילואימניקיות עצמן.
