גם שעון דיגיטלי מקולקל צודק שנייה אחת ביממה, וייתכן שהשנייה הזאת הייתה מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל. המינוי הזה הוא המהלך הנורמלי וההגיוני אולי היחיד שעשו נתניהו וממשלתו מאז אסון 7 באוקטובר. בעידן השקרים, קריסת המערכות, ומחיקת האתוסים בידי הנהגה כושלת - כוחו המרכזי של זמיר הוא בכך שהוא פשוט אדם ראוי. לא דבק בו רבב, והוא מצויד בתכונות ובכישורים למלא את התפקיד הרם והקשה שמונה אליו. בימים אחרים זה היה מובן מאליו, בימים מטורללים אלה, זה בגדר נס.
הטור הזה נכתב בכוונה תחילה רק אחרי המינוי, כדי שלא להזיק לו. מוקדם מדי הוא עוד היה עלול להתגלגל לקבוצות הווטסאפ הרעילות ההומות בסביבת נתניהו, ולהפוך לאישום בפני עצמו. מספיק היה להיתקל בחשדנות כלפיו ברשתות החברתיות (צייצנית אחת אפילו גזרה שהוא פסול בגלל דפוסי ההצבעה ביישובו רמות השבים). ההמיה גוועה כשהובהר שזמיר הוא מה שהבוס רוצה.
זמיר הוא לא מזן עופר וינטר שקרא לפקודיו להילחם מול אויב "המחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל". השפה שלו היא צבאית ומשימתית, לא אלוקית. מצד שני הוא לא הרמטכ"ל הפורש הלוי, שאחראי לכישלון הנורא ביותר בתולדות צה"ל, אבל זוכה להנחה גדולה מן הציבור פשוט משום שבהשוואה לנתק, לציניות, ולהימלטות מכל אחריות של האחראי מספר אחת, נתניהו, הוא נתפס אנושי, טרגי ואמיץ יותר. למזלו של זמיר הוא לא היה בצה"ל בעת המחדל, הוא לא מדבר בשם האלוהים, הוא ממלכתי, צנוע, רציני, שריונר שהזהיר שוב ושוב מפני החלשות צבא היבשה, לא עושה יחסי ציבור. לא דמות מיתית ולא מאוהב בעצמו. פשוט חייל ומפקד עתיר ניסיון. "נמשיך במערכה להחזרת חטופינו ולהכרעה", אמר אתמול. טוב שפתח בחטופים, ונראה שגם הוא מבין שאם הסדר יהיה הפוך - החטופים לא ישובו לעולם.
למזלו של זמיר הוא לא היה בצה"ל בעת המחדל, הוא לא מדבר בשם האלוהים, הוא ממלכתי, צנוע, רציני, שריונר שהזהיר שוב ושוב מפני החלשות צבא היבשה, לא עושה יחסי ציבור
הכרנו כשהיה מזכירו הצבאי של נתניהו, ואני ראש האופוזיציה. כשהיה צורך היה מגיע אליי לעדכן, משיב במקצועיות ובלי רוח וצלצולים. הוא נכח גם בפגישות החד-חודשיות שהיו לי עם נתניהו, שנפתחו בעדכון ביטחוני מפיו. לכשתמו השאלות והסתמנה הגלישה הקבועה לכיוונים פוליטיים, הוא היה זע באי-נוחות אך בעדינות, ומתרומם מעט מכיסאו בתנועה כמעט בלתי מורגשת, עד שהמסר נקלט ונתניהו היה משחרר אותו וגואל אותו מייסוריו הכנים מהמגע עם הפוליטיקה.
חיבת נתניהו
אי-אפשר היה שלא להבחין בחיבה הרבה שנתניהו רחש לו, ובאורח נס גם נשמרה. המסירות והדיסקרטיות של זמיר קסמו לנרקיסיסט החשדן. כבר אז האמנתי שנתניהו מתבלבל. שהוא לא מבדיל בין ממלכתיות, לויאליות, ותודעה עמוקה של משרת ציבור, לבין סגידה ונאמנות אישית. את אחד המועמדים ליו"ר המוסד שאל בשעתו אם יהיה נאמן לו. "אני אהיה נאמן למדינה", הייתה התשובה שפסלה את המועמד. נתניהו לא הציג שאלה דומה לאייל זמיר, אבל סביר מאוד שהאתוס האישי של זמיר זהה לזה שנשמע אתמול בנאומו של הרמטכ"ל היוצא: "הצבא לא שייך לאיש".
שלי יחימוביץצילום: אלכס קולומויסקימהממלכתיות שלו נגזרת אמונה בכך שהדרג המדיני מחליט והדרג הצבאי מבצע. מהר מאוד הוא יגלה על בשרו שהדרג המדיני לא מחליט כלום, אלא נקלע לרצף סיטואציות וזורם איתן כל עוד הן משמרות את כהונת נתניהו כראש ממשלה. וכשמשהו ישתבש - ועוד נכונו לנו שיבושי ענק - תמיד יהיה לנו רמטכ"ל להאשים אותו, גם אם קוראים לו אייל זמיר. בינתיים, כל עוד למרבה הצער נתניהו נותר ראש הממשלה גם אחרי שואת אוקטובר - טוב שיש רמטכ"ל שהוא בוטח בו. בין היתר זה ישהה את התהליך שבו יהפוך הרמטכ"ל מקונצנזוס לשק חבטות ולאשם התורן. נראה שזמיר לוקח בחשבון גם את זה, ונכון ליטול על עצמו את הסיכון.
