יום האישה הבינלאומי? עבורנו, הנשים הערביות, היום הזה הוא תזכורת לכך שהמאבק שלנו עדיין רחוק מלהסתיים. אנחנו חיות תחת איום כפול: מצד אחד, של ארגוני הפשיעה, ומצד שני, של מדינה שאינה מספקת לנו הגנה ואף רואה בנו אויבות.
לפי מחקר שפירסמנו במטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות, 87% מהאזרחים הערבים בישראל מכירים אדם שנרצח או נפגע ישירות מהפשיעה. אלה לא נתונים יבשים - זו עדות למציאות שבה החברה שלנו כולה היא קורבן לפשיעה ולמדיניות מכוונת של אכיפה רופפת והזנחה ממשלתית. נשים ערביות נותרות בחזית המשבר הזה, נושאות את השכול, נאבקות על ביטחונן, מנסות לשמור על משפחותיהן בתוך מציאות של טרור יומיומי. אנחנו לא רק קורבנות הפשיעה, אלא גם אלו שסוחבות את משקלה על כתפינו.
הפשיעה משתוללת משום שהמדינה מאפשרת לה לשגשג. הפשיעה המאורגנת מחליפה מנגנונים ממסדיים, והמדינה מתעלמת. הפשיעה לא רק גוזלת חיי אדם - היא משמשת ככלי לדיכוי חברתי ופוליטי של הערבים בישראל
נשים ערביות אינן בטוחות ברחוב, אך גם לא בבית, והן אינן יכולות להבטיח את עתיד ילדיהן. הפשיעה המאורגנת הפכה למנגנון שליטה שמכתיב מציאות שבה נשים הופכות לשקופות. גם המאבק הפמיניסטי, שהובל על ידי נשים שעבדו קשה מאוד במשך שנים, נדחק הצידה. כשנשאלו המשתתפים במחקר מה הנושא הקריטי ביותר לטיפול מיידי, רק 1% ציינו את נושא האלימות המגדרית כלפי נשים - עדות לכך שהאלימות נגד נשים ערביות אינה רק מציאות יומיומית, אלא גם נושא שהחברה והמדינה מעדיפות להתעלם ממנו.
אך המציאות הזו אינה אירוע פלילי מקרי, היא ממסדית וממוסדת. הפשיעה משתוללת משום שהמדינה מאפשרת לה לשגשג. הפשיעה המאורגנת מחליפה מנגנונים ממסדיים, והמדינה מתעלמת. הפשיעה לא רק גוזלת חיי אדם - היא משמשת ככלי לדיכוי חברתי ופוליטי של הערבים בישראל, מפרקת את המרקם הקהילתי ומונעת מאיתנו כל אפשרות לשינוי.
אי-אפשר לדבר על ייצוג נשים ערביות בפוליטיקה המקומית כשהמועמדים מאוימים ונרצחים. אי-אפשר לדבר על מוביליות חברתית לנערות כשהאמהות שלהן כלואות בתוך מעגלי אלימות או כאשר בני המשפחה שלהן נרצחים. אי-אפשר להיאבק על זכויות נשים כאשר פעילות פוליטיות הופכות ליעד לרדיפה מצד המדינה ומצד ארגוני הפשיעה גם יחד. הפשיעה מכתיבה טון ונורמות שבהם החזק - העבריין - הוא השורד, ולכן לא פלא שיש גם נערות שמשתלבות בה מתוך ייאוש ומחסור באלטרנטיבות. הן נקשרות לעבריינים לא מתוך רצון, אלא מתוך חיפוש אחר ביטחון מדומה, אחר תחושת שייכות, ומוצאות את עצמן מנוצלות, מאוימות ומשועבדות.
עו"ד ראויה חנדקלוצילום: Lime productionאי-אפשר לדבר על קידום נשים, על השפעתן, על מקומן בחברה ועל השוויון שהן ראויות לו, בלי לפתור את שאלת הפשיעה המאורגנת והאלימות בחברה הערבית. כל עוד נשים ערביות חיות באיום מתמיד, כל עוד הן אינן יכולות להבטיח עתיד בטוח לילדיהן, כל עוד הן נאלצות לנהל את חייהן בצל האלימות - לא יהיה כאן ביטחון, לא יהיה כאן שוויון, ולא תהיה כאן דמוקרטיה אמיתית.
אבל למרות האלימות המשתוללת, למרות הפחד, למרות ההזנחה, הנשים הערביות ממשיכות להיאבק, כי אין לנו את הפריבילגיה לוותר. כי המאבק שלנו הוא לא רק על ביטחוננו האישי, אלא גם על עתידנו, על עתיד ילדינו, על עצם זכותנו לחיות כאן בחברה חופשית, בטוחה ושוויונית. והמאבק הזה שלנו, נגד הפשיעה המאורגנת - הוא אמור להיות מאבקם של כלל האזרחים.
