בוקר טוב נשים יקרות, שוב הגיע היום שלנו. היום הזה בשנה שבו מבקשים להעצים אותנו, להזכיר לנו כמה אנחנו נהדרות, חזקות, פתיתות שלג ייחודיות שיחד על הקרקע יוצרות כוח חזק מסופה. חס וחלילה שוקעות, למה להוריד ביום שבו אנחנו נדרשות לחגוג?
אז בסדר, אנחנו עדיין אוכלוסייה מוחלשת. תעיד על כך המציאות, יעידו על כך המספרים, וגם בממוצע שתי מודעות אבל בחודש שמאחוריהן נשים שנכנסות לשקית גופות כי הן נשים. שש נשים כבר נרצחו בשנת 2025. המצב הביטחוני דחק את המציאות היומיומית לשוליים, הפך את תחלואות השגרה כמו רצח נשים, אלימות במשפחה, פערי שכר ומחירים כלכליים ונפשיים שנשים משלמות מתוקף היותן נשים ומתוקף מצב החירום - לבהולות פחות. למשהו שצריך לחכות איתו לימים אחרים.
מתי יגיעו ימים אחרים? אל תציקי בעניין הזה, אישה. תני לגברים לנהל את הממשלה, את הקבינט, את המלחמה, ובינתיים קחי הנחה מיוחדת על מסקרה עמידה במים. את הרי בוכה לא מעט. את תצפיתנית שלא מקשיבים לה
מתי יגיעו ימים אחרים? אל תציקי בעניין הזה, אישה. תני לגברים לנהל את הממשלה, את הקבינט, את המלחמה, ובינתיים קחי הנחה מיוחדת על מסקרה עמידה במים. את הרי בוכה לא מעט. את תצפיתנית שלא מקשיבים לה. את אמא של חייל, אמא של חטוף, אמא שכולה, אישה שצועקת בכנסת, בהפגנות, בכיכר. את אישה כועסת, זועמת, מתחננת, חסרת אונים, חסרת תשובות. אישה שעומדת עם תמונת הבן האובד מול גברים בחליפות שמבקשים ממך להפסיק להפריע. אישה שאפשר להשתיק, לגדף, להפוך לאויבת הציבור.
כן, אויבת הציבור. כאילו הציבור אינו מורכב מ-51 אחוז נשים. נשים שהן בנות זוג, אמהות, אחיות. נשים שלא רוצות להסיע את בניהן ובנותיהן לשטחי הכינוס, אך מודרות משטחי קבלת ההחלטות. נשים שמובילות את המאבק להשבת החטופים - המאבק החשוב ביותר שהיה כאן מקום המדינה - אך נעדרות מצוותי המשא ומתן. נטולות גישה לעתיד. מה לנו ולזה, באמת. הבו לנו את המסקרה. בכל זאת, מבצע.
להיישיר מבט ליחסי כוח שיוצרים אי-שוויון
המאבק על זכויות האישה מבקש מאיתנו להיישיר מבט ליחסי כוח שיוצרים אי-שוויון שיוצר מציאות רעה. וכשרואים יחסי כוח ואי-שוויון ומצליחים לקשור ביניהם לבין המציאות - אי-אפשר לחזור אחורה. אי-אפשר להפסיק לראות. במציאות הישראלית, שבה משפחות חטופים ומשפחות שכולות מודרות מהמליאה ועוברות דה לגיטימציה על ידי השלטון, שבה גיבור ישראל אלי שרעבי שמשפחתו נרצחה על ידי מחבלים ארורים וששרד את גיהינום השבי זוכה לטלפון מראש הממשלה רק כי נשיא ארצות-הברית ביקש לפגוש בו - המבט הרואה הזה הוא הכרחי. הוא מספר לנו משהו על איך נציגי השלטון בזים לציבור. איך הם מאוהבים בכוח, רוצים עוד ממנו, ולא חושבים שהוא ניתן להם כדי לשנות, כדי לתקן, כדי לראות. מה להם ולזה, באמת. הבו לנו עוגות, הם אומרים לעם הרעב לתקווה, לעתיד. בכל זאת, אין לחם.
רתם איזקצילום: זהר שטרית"גברים מפחדים שנשים יצחקו עליהם, נשים מפחדות שגברים יהרגו אותן", אמרה מרגרט אטווד, מחברת הרומן הדיסטופי "סיפורה של שפחה". הדיסטופיה הישראלית מוסיפה טוויסט אכזרי. כאן הקואליציה (שכידוע סובלת ממחסור חמור בנשים) מפחדת שמשפחות החטופים והמשפחות השכולות ייקחו ממנה את הכוח, בעוד המשפחות מפחדות שהממשלה תפיל את שלב ב' של העסקה ותמנע מבניהן לחזור הביתה לעולמי עד. אזרחים ואזרחיות שהרגישו שווי זכויות גילו שקולם לא נספר, לא כזה חשוב. אלימות. התעלמות, גזלייטינג, מכות. גברים ונשים שמתירים את דמם כי אפשר.
ובזמן הזה מתמקדים ראש הממשלה ושר המשפטים בהדחת היועצת המשפטית מתפקידה. מסמאים את עיני הציבור במטרה להרדים, לבלבל, להטריף. מה להם ולכל ההיסטריה הציבורית הזו באמת. בכל זאת, גברים.
