עם כניסתו לתפקיד הצהיר הרמטכ"ל כי הוא "רואה את החטופים לנגד עיניו". רב-אלוף אייל זמיר לא התכוון כמליצה: לפי אחד הדיווחים, הוא החליט להציב בלשכתו תמונות של החטופים בעזה. גם במפגש עם משפחות חטופים אמר כי השבתם היא "חובתי הראשונה במעלה, והיא בראש מעייני. אם חלילה אסיים את התפקיד מבלי שהחזרתי את כולם - נכשלתי במשימה".
אולם הרטוריקה מלאת האמפתיה והמחויבות של זמיר בעניין החטופים היא משנית לעומת דבריו הנחרצים, בעניין הצורך "להכריע" את חמאס באמצעות "מכת מחץ". כפי שניתן להבין מכל ריאיון שהעניקו שורדי ושורדות השבי, אפילו מסי שפתיים כאלה ואחרים מתורגמים בפועל לעינויים והתעללות, ואילו ההתקפות של צה"ל היו הדבר שסיכן את החטופים יותר מכול. ובכלל, הנוסחה של "רק לחץ צבאי מחזיר חטופים" נחשפה שוב ושוב במערומיה. זמיר, שלא שהה על מאדים בזמן הזה, נותר בשלו: לפי פרשנותו של רון בן ישי בעיתון זה, הרמטכ"ל "אינו רואה סתירה בין מיטוט חמאס להחזרת כל החטופים. שתי המטרות עומדות אצלו בראש סדר העדיפויות, והוא משוכנע שלחץ צבאי עצים ומהיר מאוד יביא להסדרה שתשיג את שתיהן".
ובכן, זאת ודאי תחושה נחמדה, להיות "משוכנע" למרות שהמציאות הראתה שוב ושוב שאין לשכנוע שום בסיס. לכן לא פלא שהחטופים שחזרו והמשפחות שעוד מחכות נשמעים הרבה פחות משוכנעים: חלק נאלצו לנסוע עד הבית הלבן כדי לבקש רחמים על חייהם של אזרחים ישראלים, שהנהגת המדינה שלהם מוכנה להקריבם. גם בממשל האמריקני הבינו שעליהם לדאוג בעצמם לאזרחיהם שנקלעו לגיהינום הזה והם מדברים ישירות עם ארגון טרור מתועב. בנוסף, ישראלים וישראליות מודאגים הקימו מאהל מחאה מחוץ לבסיס הקריה. המשותף לכל אלו הוא אי-אמון מובהק בתפיסה של זמיר, שמתיישבת היטב עם הסירוב העיקש של הממשלה והעומד בראשה להגיע להסכם שישיב את כל החטופים גם במחיר סיום המלחמה.
בכלל, עושה רושם, זמיר פותח את הקדנציה שלו עם חיבוק גורף של תודעת ה"גם וגם": גם חידוש המלחמה בעוצמה יתרה וגם השבת החטופים; גם גיוס מילואים מסיבי לצורך "הכרעת חמאס" וגם אחוזי התייצבות גבוהים למרות הספקות כלפי כוונת השלטון, החשש לשלום החטופים והשחיקה האיומה; גם פתיחת חטיבת טנקים חדשה וגם צבא שאין לו מאיפה לגייס לוחמים; גם הפיכת השירות הסדיר לסיוט בסגנון רוסיה, וגם אמונה שהחברה הישראלית תזרום לנצח עם ההסדר המעוות; גם "צבא העם" וגם צבא שמאבטח חסידים בכניסה ל"קבר רב אשי" בלבנון, למרות שכלל לא בטוח שהגאון מתקופת האמוראים הוא זה שקבור שם.
אבל "גם וגם" היא אחת הסיבות שבגללן הגענו לרגע הנורא הזה, שבו גיבורים וגיבורות כמו אלי שרעבי ולירי אלבג נאלצים להניח בצד את השיקום הארוך והמסובך שהם כה זקוקים לו, כדי להסביר לציבור הרחב שאין "גם וגם". ובמקום שזמיר ינצל את הקונצנזוס החריג סביבו כדי לומר בעצמו את האמת בלי כחל וסרק ולהתמודד עם ההשלכות, גם הוא משווק אשליות כאילו יש בכוחו להצליח עם אותה נוסחה כוזבת. לכן אם יתברר שוב שהלחץ הצבאי לא מחזיר חטופים בחיים, הרמטכ"ל לא יהיה זה שנכשל במשימתו: הוא יהיה זה שהכשיל אותה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.03.25
