ככה סתם וללא כל אזהרה מוקדמת (כי אזהרה מוקדמת מנוגדת לפורמט כשמדובר בשלושה מטעני חבלה) התפוצצה אמש במחלף לה גווארדיה שעל נתיבי איילון מכוניתו של ראש עירייה לשעבר בישראל, במקרה הזה שלומי לחיאני מבת ים. מצבו מוגדר קל. מצבה של המדינה מוגדר קשה.
בדיוק כשאפשר היה לחשוב שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות בכביש הלכאורה מהיר הוא לנוע לאט אם בכלל, הצמיחה מכונית כנפיים והתעופפה באוויר. גם זו דרך להתמודד עם הפקקים. הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. התגובה הראשונה והאינסטינקטיבית היא קנאה. הנה מישהו שמצא פתרון, הגם לא קונבנציונאלי, לנוע אנכית. התגובה השנייה היא לפחד. תגובה שלישית אין. הפחד נשאר.
רק איום ביטחוני מז'ורי יכול היה להשכיח את האלימות המשתוללת ברחובות, שהייתה לפני 7 באוקטובר ותהיה גם אחריו. אולי זו דרך ההתמודדות המועדפת על הממשלה: לתחזק בעיה כל כך גדולה, כך שכל דבר קטן ממנה לא ייראה כמו בעיה כלל
לא שזה משנה לרכב שנסע בסמוך אם במרכבת האש ישב פוליטיקאי מוניציפאלי או עבריין צמרת, אבל ברמה הרחבה יותר יש לזה אולי בכל זאת משמעות סמלית – הפוליטיקה הזנתה את הביטחון במרחב הציבורי, והנה הפשיעה המשתוללת מופנית גם כלפיה. זו לא תקופה טובה להיות בה ישראלי. רק איום ביטחוני מז'ורי כמו המלחמה שבעקבות 7 באוקטובר יכול היה להשכיח את האלימות המשתוללת ברחובות, שהייתה לפני השבת השחורה ותהיה גם אחריה. אולי זו דרך ההתמודדות המועדפת על הממשלה – לתחזק בעיה כל כך גדולה, כך שכל דבר קטן ממנה לא ייראה כמו בעיה כלל.
הצרה היחידה בהבעת ביקורת על כך שאין שר לביטחון פנים – אפשר לחזור לכנות כך את המשרד, או שהמיתוג מחדש שעבר הוא נצחי? – היא שעלול להשתמע מכך געגוע לאחרון שכיהן בתפקיד. לא כל בעיה היום פירושה ערגה לאתמול. עם זאת, ועם כל הכבוד המינימלי לעבודתו של איתמר בן גביר, בשבתו על הכיסא הייתה, לצד האנרכיזם המסוים, מין ההכרה בחשיבות המשרד. זה אומנם לא נתפס כתקן רציני מספיק כדי להרחיק ממנו פירומן מקצועי, אבל זה לפחות נתפס ככזה הראוי לאדם שזו כל עבודתו.
זה תפקיד רציני, לא סתם. הוא היה כזה כשעוד נקרא בפשטות "שר המשטרה", קיבל משנה תוקף כשקודמיו של בן גביר נקראו "השר לביטחון פנים", ועל אחת כמה וכמה כשזה עבר מטמורפוזה ל"שר לביטחון לאומי". היום אין שר לביטחון לאומי, אין שר לביטחון פנים ואין שר משטרה – ובאופן הולם אין ביטחון לאומי, אין ביטחון פנים וכנראה גם אין משטרה. עבור ממשלת ישראל, השר לביטחון פנים הוא מקום שאותו אפשר למלא באופן זמני, לסתום באמצעות כל מסה אנושית אקראית. היה מקום? עכשיו הוא מלא במישהו? נו, אז מה הבעיה? אם זה עובד לשיפוצניקים עם רובה, אז למה לא לבנימין נתניהו עם חיים כץ?
מבחינתה של ממשלת ישראל, אפשר שאת המשרד יחזיק בינתיים כץ המכהן בו-זמנית - תיקחו אוויר, זה יהיה ארוך - גם כשר התיירות, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי ושר המורשת. לפחות יש כאן איזושהי רציפות אידיאולוגית (שלא לומר מורשת) – גם ביטחון לאומי וגם חוסן לאומי. העובדה ששני התפקידים מאוישים על-ידי כץ מונעת קצרים בתקשורת שיכולים היו להיווצר אם המשרד שאחראי לחוסן הלאומי וזה שאחראי לביטחון הלאומי היו מאוישים על-ידי שני אנשים שונים. ועוד לא אמרנו כלום על כך ששר הביטחון והשר לביטחון לאומי חולקים שם משפחה. גאוני. מי אמר שלא חושבים כאן על הכול.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.03.25
