כשסבסטיאן פודסמסר נזכר בשבוע ההוא בספטמבר שבו איבד את חברו אלמוג סרוסי שנרצח בשבי חמאס ואת אביו אדריאן שנרצח בפיגוע, כל מה שהוא מנסה לעשות זה לא לטבוע. "אני זוכר שאמרתי, יאללה, שכרתי דירה חדשה, מחר יום ראשון, אני מפסיק עם הסמים ומתחיל מחדש". אחרי שכמעט שנה קודם לכן הוא שרד את הטבח בפסטיבל נובה, הלך לאיבוד והתחיל לזהות את עצמו מחדש, פודסמסר התעורר באותו יום ראשון חדור מטרה. "אני זוכר שקמתי כולי עם חיוך, יאללה, זהו, מתחילים את השבוע, ואז אני מקבל הודעה שהחזירו שש גופות, אחת מהן של אלמוג".
מה קורה לך באותו רגע?
"כאפה של החיים. כאב מטורף. אמרתי, פאק, 48 שעות לפני שמצאו את הגופה שלו הוא עדיין היה חי. חצי שנה לא ידענו מה איתו, וכולם הרגישו שהוא חי. באותו רגע נשבר אצלי איזשהו אמון. כשאלמוג נרצח שיחררתי כל ציפייה שמישהו יחזור בחיים. אמרתי שעדיף להיות מופתע שמישהו חוזר חי, מאשר להתאכזב שמישהו מת".
ועל הרקע הזה, מה הרגשת כשראית עכשיו את החטופים חוזרים?
"האמת? משונה, כי הייתי קצת מנותק. אפתי. אני מאוד שמח שהם חזרו, אבל זאת שמחה שמגיעה יחד עם תסכול וכעס על איך עושים מזה הצגה, ואיך הם סבלו ויסבלו כל החיים בעקבות כל מה שקרה. נזכרתי באלה שלא יחוו את הרגע הזה ויישאר להם תמיד סימן שאלה מה קרה ליקיריהם. סימני שאלה הם דברים שאני מעדיף לא להתעסק בו כי זה שוב לחזור לאותן שאלות שאין להן תשובה, עדיף פשוט לשחרר".
רק בן 29 ולצערו הספיק לפתח מערכת יחסים עם השכול. שנה לפני כן ניצל מפסטיבל נובה כשהוא רואה אנשים נטבחים לידו. בעקבות החוויה הוא נכנס לשיקום אינטנסיבי. ואז כאמור נרצחי סרוסי. שבוע אחרי שנרצח סרוסי התהום בלעה אותו פעם שלישית, כשאביו נרצח בפיגוע במעבר אלנבי, שם עבד כמלגזן. "התקשרו אליי איזה 20 ומשהו פעם, ורק ב-21 התעוררתי. חלמתי איזה חלום שיש רעידת אדמה. היא נפתחת לשתיים ואני נופל פנימה. בשיחה ה-21 אני מתעורר ואמא שלי אומרת לי, סע, סע לירושלים, היה פיגוע בגשר אלנבי. והייתה לי תחושה שהוא מת, כבר אז. אבל אני רוצה לוודא במאה אחוז".

לא הבנתי. הרגשת שאבא שלך לא שרד?
"כן, אבל הייתי צריך שיגידו לי את זה. כשהגעתי לבית החולים אמא שלי מתקשרת ואומרת לי, סע לבית של אבא באריאל. שאלתי למה והיא אמרה, יגידו לך שם, ואז הבנתי. ואני יורד במעלית, מתחיל לבכות, יוצא מחוץ לבית החולים, עברתי ליד גדר, ופשוט התחלתי להשתולל. לנענע אותה. להרביץ לה באגרופים. התעצבנתי, כאילו, את יודעת, מהכאב וזה... השתוללתי. פירקתי את הגדר. צעקתי את הנשמה. אני זוכר שרצו אליי שוטר ומאבטח, לא הבינו מה קורה, פשוט קפצו עליי ותפסו אותי. אז אמרתי שאבא שלי נהרג. ואז הייתה לי נסיעה של שעה ומשהו עד לאריאל, לבד. ושמה התפרקתי, הוצאתי הכל. צעקתי. בכיתי. אבל לא התרסקתי כמו שחשבתי שאני אתרסק, ורציתי מאוד את ההתרסקות הזאת".
איך אתה מסביר את זה?
"הגעתי לאיזושהי השלמה שהכאב קיים. לבכות זה בסדר, אבל להתפרק זה לא עניין של רצון, אלא שכבר אין צורך".
אין צורך, או שאין יותר יכולת להכיל עוד כאב?
"אני חושב שבשנה מאז הנובה הבנתי מה זה כאב. אני מרגיש שהוא חלק מהחיים. ובטח שהיו רגעים של שבירה, שאני לבד עם עצמי ובוכה כי אני מתגעגע, כי חסר לי החיבוק של אבא. אבל קיבלתי משהו מאבא שלי, וזה ההומור השחור שלו. הוא תמיד אמר שאם הוא מת, הוא רוצה שיצחקו, שיחגגו את המוות שלו. בשבעה היה לי פתאום כזה כוח לעשות הכל, לטפל בכל הדברים.
"פתאום הבנתי שמי שנמצא בבית זה אשתו, אמא שלי ואחותי, ואין מישהו אחר, כאילו, אין גבר אחר שם. אח שלי בחו״ל, רק אני פה. זה תפס אותי. הרים אותי. זו גם הפעם הראשונה שהתחלתי לדבר. ואני זוכר שאני חושב על מה שקרה שבוע לפני זה עם אלמוג, ופתאום לקבל את האירוניה לפרצוף שאבא נהרג שבוע אחר כך - מה הסיכוי? – כאילו, מה? כמה סטנדאפיסט יכול להיות אלוהים?"
מה זה אומר?
"לשחרר. לא לחשוב יותר מדי. כאילו, כן לתכנן, כן לחשוב על העתיד, אבל להבין שאין לי שליטה בו. נשארתי בחיים, אני יכול לספר את הסיפור שלי וככה להנציח את אבא שלי. מעבר לזה, אין לי יכולת לשלוט בכלום ושום דבר".
דייט עם מש"קית ת"ש
שום דבר אצל פודסמסר, בן 29, "יזם ונכה צה"ל" כפי שהוא מגדיר את עצמו, לא מרמז שחייו בשנה האחרונה מתכתבים בעיקר עם אלו של איוב. אפילו הנפש הישראלית, שמתורגלת בסיפורי הזוועה מטבח 7 באוקטובר, תתקשה לעכל את רצף האירועים שהוא מגולל כמעט בנונשלנטיות, תוצאה ישירה של טיפולים שונים שעבר, רגישות גבוהה ודברור בלתי פוסק של הטראומות שעבר. הטרגדיות שעבר יוצרות מראש ציפייה לפגוש אדם מוכה, אבל פודסמסר הוא ההפך המוחלט: מצחיק, רהוט, עולה על גדותיו מתאוות חיים.
אבל מתחת לחזות הנינוחה נגלית לרגעים סערה גדולה. אם פוסט-טראומה היא צל שמלווה אותך גם אחרי שהשמש שקעה, פודסמסר חי בין הצללים. בין פוסט-טראומה אחת – מתנה שקיבל בשירותו הצבאי - לפוסט-טראומה שנייה כשורד נובה. שנים, הוא מודה, לא ישן לילה שלם ברצף. שרד יום ביומו. נלחם להחזיק את הראש מעל המים, נפשית וכלכלית. לא מצליח להחזיק בעבודה או לימודים.
"הייתי במערכות יחסים שלא הצליחו לי. כי עם פוסט-טראומה אתה לא מסוגל להחזיק, או שהן לא מסוגלות להכיל, זה בסוף הדדי. אי-אפשר שרק צד אחד יכיל כל הזמן. בקיצור, כיום אני מבין שלא ממש חייתי", הוא מודה. גם כיום הוא מנהל מערכת יחסים מאפשרת עם חרדות וטריגרים, אבל רוב הזמן לא נותן להם לנצח. זו גם הסיבה שאחרי הנובה חזר מהר מאוד ללכת למסיבות טבע, מסרב לתת לפוסט-טראומה לשדוד ממנו גם את שמחת החיים.
בהתחשב במה שעבר, זה לא פחות ממעורר השראה. עכשיו מה שמניע אותו זה להדריך נוער כדי שהסיפור שלו יעזור למתבגרים. "הדרך הכי טובה להעביר מסר זאת דוגמה אישית", הוא אומר כמעט בנאיביות. "ולבוא עם הסיפור שלי ולהראות לאנשים שאני עדיין מחייך, ועדיין מנסה, ועדיין ממשיך, זה נותן לאנשים פתאום כוח. שוואלה, אם הוא יכול, למה אני לא?"
נולד בבואנוס-איירס ועלה לישראל עם הוריו, אחיו ואחותו מארגנטינה כשהיה בן שבע. את ההתבגרות הפרועה שלו בבקעת הירדן הוא מסכם ב"הייתי ילד חרא, סמים, פריצות כאלה ואחרות". כחלק מהרצון שלו בשינוי עבר בגיל 15 לפנימיית הכפר הירוק, משם המשיך ישר לצה"ל ושירת כחובש קרבי. "פגשתי את המוות מלא פעמים. רימונים שלא התפוצצו, כדור שאני יושב בבסיס ושורק לי ליד האוזן".
ומתי הדברים משתנים לרעה?
"כשנפלט לי כדור על נער פלסטיני בזמן מרדף. זרקו עלינו אבנים ורצתי אחרי אחד מהם. וכשהבחור נפל קפצתי עליו, ושכחתי לנקור את הנשק. כאילו, מכל הלחץ. הוא קם בדיוק כשהתנגשתי בו עם הנשק, והכדור נפלט ואז אני רואה שלולית של דם. הוא היה בן 15. ואז, אחרי שאני פצעתי אותו, התחלתי לטפל בו, כי אני גם חובש, והכאפה שקיבלתי מאותו אירוע זה רגע של שנאה שפתאום התחלף לחמלה. מצד אחד, היה בי רצון לפוצץ אותו. אבל מצד שני, פצעתי לא בכוונה".
כמה זה מעסיק אותך בזמן אמת?
"לא במיוחד. אבל אחרי שלושה שבועות יצאתי לחופשה, וזה תקף אותי בחלום, ולא הבנתי מה קורה. זה צף כשאנשים מתרחקים מהסיטואציה. וזה לא רק הסביבה, זה הריח, זה הבגדים, זה האבק, זה ההתנהלות של האנשים, ואז כשיוצאים משם לחיים הרגילים פתאום יוצאת הנפש".
זוכר מה חלמת?
"שאני מטייל ביער ורודף אחריי מישהו עם כאפייה ואז אני נופל לתהום. אחרי זה החלום הזה חזר על עצמו".
ואיך זה השפיע עליך?
"הייתי מתעורר כי הייתי משתין על עצמי. לא היה לי תיאבון, לא היה לי חשק לכלום. הייתי אז בזוגיות, ופעם הרבצתי לה מתוך שינה. היה לה קשה להתמודד, והיא עזבה אותי".
7 צפייה בגלריה


“חסר לי החיבוק שלו". הפיגוע במעבר אלנבי שבו נרצח האב אדריאן מרסלו פודסמסר ז"ל
(צילום: עמית שאבי)
סיפרת לה?
"לא. בהתחלה כעסתי מאוד, ואז אמרתי לעצמי, רגע, למה אתה כועס עליה? אני בעצמי לא הבנתי מה קורה לי, אז למה אני מצפה שמישהו אחר יבין?"
והיה גם כעס מאַכֵּל ולא מווּסָּת שהוא לא הכיר עד אז. "אמא שלי סידרה לי את הארון. התעצבנתי שנגעו לי בדברים, ואני מפרק את הארון ומרביץ לו מעצבים. אני מתקרב אליה, והיא קטנה כזאת. אני מרגיש שאם אני לא הולך עכשיו לשירותים, יש מצב שאני פוגע בה, והלכתי לשירותים. סגרתי את הדלת, נפלתי על הברכיים. כשיצאתי חיבקתי אותה ואמרתי, אמא, אני מצטער, לא התכוונתי, ואז היא רק אמרה 'אתה צריך טיפול', לא חיבקה, לא כלום. אז הבנתי שפה אני לבד".
דיברת עם מישהו? קב"ן?
"דיברתי עם המשקית ת"ש (חושב רגע) אבל אחר כך גם יצאתי איתה (צוחק). היו לי הרבה שעות ת"ש. לקח חצי שנה עד שראיתי קב"ן. טיפלתי בעצמי בדרך שאני מכיר. ואני מכיר וויד. זה לא טיפל בי, זה השכיח, עזר לי לישון, לאכול, לתפקד. סיפרתי לחברים מה קורה עד שהתחלתי להרגיש שהם לא ממש רוצים לשמוע. בפעם הראשונה שפגשתי פסיכיאטר הוא שאל אותי, אתה רוצה לצאת מהצבא? בזלזול כזה. עניתי, לא, אני רוצה להישאר לוחם, התחלתי משהו ואסיים אותו, אבל תטפל בי. התעצבנתי גם, מה, אני אחד מהעוקצים? הוא נתן לי תרופה. אבל כדורים זה רק פלסטר, אז לא לקחתי אותם והמשכתי עם הקנאביס".
ממסיבה למסיבה הגוף מבין
אין אצלו רגעים מתים או שתיקות. שטף הדיבור שלו נקטע רק לטובת בדיחה סרקסטית. כשזה נוגע לסיפור האישי שלו, יש בפודסמסר משהו חסר גבולות שכמה לשתף גם על רגעים שאחרים לא היו מספרים אפילו לעצמם. הבמאית שלי חרמון פגשה אותו באחד הריטריטים שנעשו לניצולי הנובה כשהתנדבה במקום. משם צמח "ויהי אור", דוקו שעוקב אחרי ארבעה גיבורים שניצלו מהטבח בנובה ואחרי המסע שהם עוברים משבר מוחלט לאיחוי וריפוי.
הסרט עדיין מצטלם ובתהליכי גיוס ומימון כדי להתחיל את שלב העריכה, אבל חרמון מאמינה שהחשיבות שלו חורגת מתיעוד הסיפורים עצמם, אלא היא מיקרוקוסמוס לטראומה ולפוסט-טראומה שהחברה הישראלית עברה באותו יום. "הסרט עוסק לא רק בכאב ובטראומה אלא גם בכוחות הנפש, בתהליכי ריפוי ובאפשרות להפוך משברים אישיים להזדמנות לצמיחה ולשינוי", היא אומרת. "סבסטיאן בולט במיוחד בהתמודדות שלו וביכולת שלו להתקרב לעצמו ולחיים - למצוא משמעות ודרך חדשה".
הניסיונות של פודסמסר לחפש משמעות הובילו אותו בסוף שירותו הצבאי לסצנת מסיבות הטראנס. באותה תקופה חבר מהצבא לוקח אותו למסיבת טבע, ופודסמסר מתאהב. נשאב מיידית לתוך הקהילה, כולל כל האקסטרות. הרבה לפני השיח הציבורי שהתעורר בעקבות 7 באוקטובר על שימוש ב-MDMA לטיפול בפוסט-טראומה, פודסמסר עשה את זה עצמונית. יומרני? בהחלט. חסר אחריות? לגמרי.
אגב, יש לציין ש-MDMA לא אושר עד היום על ידי ה-FDA מחוסר הוכחות, עדיין לא קיבל המלצה רשמית מגופי בריאות אחרים בעולם וברור שהוא עלול לגרום נזק. פודסמסר, מנגד, לא מצטער לרגע. "פעם ראשונה שפגשתי את האם-די והבנתי שהוא עוזר לי עם הפוסט-טראומה, זה כשהייתי במסיבות טבע. לוקח אם-די, ואני משתף את הסיפור שלי תוך כדי המסיבה. ואני לא מרגיש את הגוף שלי מגיב כמו כל פעם שאני משתף אותו. לא מתעורר בי סטרס. ואני אומר, יש פה משהו. ממסיבה למסיבה הגוף שלי מבין שהכל בסדר. עולם מסיבות הטבע הציל לי את החיים, גרם לי להכיר עוד יותר את עצמי, להבין שאני בסדר".
באותה תקופה אתה גם משתחרר מהצבא. הייתה בזה הקלה?
"לא. פתאום הבנתי שדווקא באזרחות היה לי יותר קשה. כי אוקיי, במסגרת הצבאית, או בכל מה שקשור עם המדים והכל, הצלחתי להתמודד עם הפוסט-טראומה, והייתי שם, ופתאום יוצא לאזרחות ואני מתמודד עם העולם. צריך למצוא עבודה, צריך להסתדר, ואני בכלל לא מצליח לקום בבוקר, אני לא מצליח לתפקד, עובר בין עבודות, עובר בין מקומות. ואז מגיע המצב שמפטרים אותי מאיזה מפעל, ואני כבר לא יודע מה לעשות, וחזרתי לבית של אבא שלי, לבית של אמא שלי, ואבא שלי לקח אותי לעבודה איתו (בגשר אלנבי, שם נרצח האב מרסלו בספטמבר האחרון, גב"ח).
"שם גם היה מי שהמליץ לי לתבוע את הצבא. פגשתי שלושה פסיכיאטרים שהסתכלו לי בעיניים, אמרו לי, 'אתה שקרן', וזה שבר אותי, כי מזה פחדתי, אני פותח את הלב, וזאת התגובה?! יצאתי עליהם, שאחר כך אתם מתפלאים שאנשים מתאבדים. ואני יודע שיש כאלה שעוקצים, ויש כאלה שמנצלים, אבל בגישה הזאת אתם מפספסים דווקא את אלה שכן סובלים".
האנרגיה הזכרית שלי
העניין שלו בקשר בין גוף לנפש גם הוביל אותו ללמוד רפלקסולוגיה וכשסיים את הלימודים פתח קליניקה. לכאורה הכל נראה בסדר, אבל אחרי שנה הפוסט-טראומה מהשירות הצבאי הרימה את ראשה המכוער. "התחלתי להבין שאני לא יכול לטפל, כי אני לא מצליח להתנהל עסקית. אני קובע עם אנשים ואז, למחרת, אני לא מסוגל לטפל ואני מבטל אותם, לא מצליח לצאת מהבית. ופשוט הבנתי שאם אני רוצה לטפל ויש לי אחריות פה, זה לא מקצועי ולא אחראי לבוא ולטפל במצב הזה, אז סגרתי את העסק, הכרתי בת זוג בשם משי, עברתי לירושלים, התחלתי לעבוד בעבודה פיזית, כדי להוציא את האנרגיה שמה. לגמור את עצמי בעבודה פיזית, לחזור הביתה מפורק. התחלתי אצל פסיכולוג, ואז פתאום קרה את מה שקרה עם איציק סעידיאן".
סעידיאן, למי שהספיק לשכוח, נלחם במבצע צוק איתן ובשנת 2021 הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון במחאה על היחס של המערכת למי שנפגעו נפשית במהלך השירות הצבאי. "זה בן אדם אחד שהקריב את עצמו למען הכלל", אומר פודסמסר. "פתאום אני מקבל מכתב ממשרד הביטחון, שהם רוצים להמשיך את התביעה בוועדה רפואית, והם אמרו, אנחנו קודם כל רוצים לשמוע אותך. פרצתי בבכי של חמש דקות. קיבלתי 70 אחוז נכות. ואז הורדתי את הקצב, פתאום, אוקיי, כלכלית, אני לא צריך לדאוג, אז ירדתי לחצי משרה, אבל זה לא פתר את הבעיה. גם הפסיכולוג לא עזר. התחלתי רפלקסולוגיה ודיקור, הרגשתי שאני מתחיל להתאזן. והתחלתי להתאמן בקונג פו, שעזר לי לשלוט באנרגיה שלי".
בניהול כעסים.
"אני קורא לזה האנרגיה הזכרית שלי. אני כמעט יכולתי להרוג אנשים, ומצד שני אולי בגלל זה בנובה לא פחדתי".
את הכרטיסים לנובה קנו סבסטיאן ומשי בת זוגו דאז חצי שנה קודם לכן. כמו שכבר נכתב לא פעם, זו הייתה אמורה להיות אם כל המסיבות. "הגעתי למשפחה של אבא שלי לקידוש ולסוכה, אז אמרתי למשי, הנה, עשינו וי לאלוהים, גם היינו בסוכה וגם עשינו קידוש. הוא איתנו, תהיה אחלה מסיבה".
עד הזריחה היה באמת אחלה. "לקחתי אם-די בסוף. חצי שעה לפני התקפת הטילים נפתח לי. לפני הזריחה אני מעיר את משי, כי היא רצתה לקום לזריחה. האם-די מתחיל להיפתח, רוקדים את הריקוד האחרון. מסכנה משי. היא נהנתה רק חצי שעה. במקומה הייתי מבקש את הכסף בחזרה".
את האזעקות בהתחלה הוא לא שמע. "חברה אמרה לי, וואלה, זה צבע אדום. קורה. ואני אומר, אוקיי, בטח יקפלו את המסיבה. משי קיבלה התקף חרדה. לא יכולה לזוז, אני מנסה להרגיע אותה. הבאתי את האוטו והתחלנו להעמיס את הציוד. במרפאה נתנו למשי שני כדורי הרגעה. אמרו לה, היית אמורה לישון עם מה שנתנו לך, וזה מראה כמה אדרנלין מבטל משהו. אני מתחיל לנסוע מזרחה כדי לעקוף את הפקק ואז רואה איזה גשר, ואני מנסה לרדת, אני רואה שזה לרכבי שטח יותר, אז חזרתי אחורה, ושומעים את הבומים גם קרובים".
עדיין לא שומעים יריות?
"לא. ואז פתאום אני רואה מישהו שחוזר מהפקק וצועק, יש מחבלים בדרך לפה, יש מחבלים. אז אני אומר, או, גם מחבלים? אוקיי. אני מתחיל לשמוע יריות, ואני אומר, טוב, אולי זה צה״ל, אבל צה"ל לא משתמש בנשקים שהם השתמשו. ככה אנשים זיהו באמת שזה לא צה״ל. מתקשר רגע לחבר, הוא עונה לי, ואני שומע יריות אצלם, ואז אני שומע את משי צורחת, אמאל'ה. באותו רגע ניתקתי, דפקתי גז, כאילו, לא חזרתי אחורה, דפקתי גז, ואני רואה אנשים רצים לכיוון בארי, כאילו, בשדה. חשבתי שזה מחבלים, אני רואה שזה חבר'ה של המסיבה. עוצר להם, כאילו, מעלה אותם לאוטו. ואז עליתי את הוואדי, אומר להם, טוב, תרדו פה, אני חוזר להביא את חברים שלי. ואני רץ, זה היה איזה קילומטר וקצת שאני רק רץ. אגב פגשתי אותם רק חודש וחצי אחרי זה באיזה אירוע, שאמרו לי זה אתה, אתה עם הרכב, עם הגגון. ופתאום, וואו. וזה נתן לי קצת מקום של... רגע, איזה עוד דברים קרו שאני לא יודע? שאולי שכחתי?"
אתה מרגיש לחץ בכלל? חרדה?
"לא לחץ, מאוד משימתי. אני זוכר שאני רץ ורץ ורץ. הייתי חדור מטרה, יכול להיות שזה גם מהאם-די, שאפרופו אחרי זה השתתפתי במחקר (המחקר של אוניברסיטת חיפה שבחן את השפעת השימוש בסמים על שורדי הנובה ונחשף ב"7 ימים", גב"ח) שגילה שמי שהיה על אם-די, הטראומה פחות נחקקה לו בגלל שהוא שולל רגשות שליליים. ובינתיים יש קרב בכביש עם המשטרה. ברגע שאני בא להתכופף, יורים לי לכיוון הראש, אני רואה את הכדורים עוברים ליד הראש שלי והבנתי שאי-אפשר להישאר פה. היה שדה מצד ימין, את הוואדי והכל פתוח. אני חשבתי שזה 300-200 מטר, אחרי זה גיליתי שזה 800-700 מטר. וסביבי מלא אנשים שלא יודעים מה לעשות, ומסתכלים עליי במבט כזה של, מישהו יגיד מה לעשות.
"ואז אני צועק, חבר'ה, ברגע שאני אומר לכם, רוצו, עד הסוף, עם ראש כמה שיותר למטה, ואז פתאום יש שקט. ואז אני בא להגיד, רוצו, ועוד לפני שהספקתי את זה, המחבלים ירו אר-פי-ג'י, ואז מתחיל ירי מפה וירי מפה, אבל ממש קרוב, ואני רץ עם ראש למטה ואני דוחף את משי, מתחילים לרוץ ואני רץ ודוחף כל הזמן את משי, נופלת, מרים אותה, דוחף, כאילו. ורצים, רצים, רצים, רצים, ובינתיים סביבי, את יודעת, אנשים נופלים".
בסוף הם הגיעו למבנה והתחבאו בו מעל שעה. "ואני רואה מישהו יוצא מהשיח, ואני צועק שיש פה פצוע, אף אחד לא מתייחס אליי. מגיע לשיח, רואה את הבחור כולו מבוהל, וזיהיתי שהוא מהמסיבה הזאת, והוא היה על אסיד, הוא ראה הכל עולה באש, כולו שריטות בגוף בלי נעליים, והוא אומר לי, אחי, יורים עליי מלא מחבלים והכל עולה באש, תעזוב אותי, תן לי למות פה בשיח. ואני מנסה לשכנע אותו, אחי, אתה צריך לצאת, יש לך ילד בבית, יש לך משפחה, אתה חייב לצאת. כלום לא עניין אותו, עד שלא אמרתי לו, אחי, אם אנחנו מתים, אנחנו מתים ביחד. ברגע שאמרתי לו את זה, הוא שיחרר ובא איתי. ואז התחלנו ללכת לכיוון פטיש".
רק בחצות הם הגיעו לבאר-שבע. "פינו אותנו קודם לבית חולים, ושם הבנתי שאנחנו באמת במלחמה". בלילה, עם בירה ביד בבית של חבר באר-שבעי, הוא סוף-סוף הרשה לעצמו לנשום. אחרי זמן מה הוא ומשי נפרדו. "המשפט שגרם לי להבין שאני ומשי זה לא זה, זה שהיא אמרה לי, אני רואה אותנו מזדקנים ביחד, והתשובה שעולה לי, האינטואיציה, היא 'אני לא רואה את עצמי מזדקן'".
אני חושבת שלא מעט אנשים - לאו דווקא אנשים שעברו את הטבח אישית - אמרו לעצמם אחרי 7 באוקטובר, אם עכשיו הייתי חושבת להביא ילדים לעולם, לא יודעת אם הייתי עושה את זה.
"ברור שהטבע שלי רוצה ילדים. אני נמצא היום, בזכות כל התהליך של השיקום וגם של הסרט, במקום של לבוא ולהגיד אוקיי, יש לי פה איזשהו תהליך שאני רוצה לעבור וגם אחריות שלקחתי על עצמי לשקף משהו ולהעביר מסר לכל מי שסובל, לכל מי שלא רואה הרבה תקווה בחיים או יש לו קושי, ולהגיד, אולי אני יכול להעביר איזשהו מסר טוב, כאילו, אולי אני יכול להראות שאפשר לצאת מזה, שאפשר לחיות עם זה. זה לא יהיה פשוט או קל, אבל זה אפשרי (צוחק צחוק גדול). בינתיים תרמתי זרע. אחר כך נראה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25