אם מתרוממים לרגע מקרקע ה"מה יהיה" המדכדך שלנו, בחורף תשפ"ה, כדאי להתבונן היטב בסערה המושלמת שחולל הנשיא הנבחר של ארה"ב - לצד הכרת הטובה הגדולה שהעם בישראל כולו חייב לו, על התפנית הדרמטית שהביא מהרגע שהושבע. אמריקה דיברה סוף-סוף כמעצמה לא כברוקר, והאפשרות להחזרת כל חטופינו, עם כל הקשיים הצפויים, מסתמנת יותר ויותר כאפשרית.
אבל מוקדם מדי לחזות מה יהיו תוצאות כניסתו הפראית לתפקיד, בטווח המיידי והארוך, בתוך ארה"ב ומחוצה לה. מופע הטיהורים האישיים נגד מתנגדיו, הריסוק הברוטלי במנגנוני הממשל הפדרלי, החיזור מול פוטין, הפניית העורף לאוקראינה והדיבור על סיפוח קנדה וגרינלנד - כל אלה מזכירים הכתרה של קיסר, לא השבעה של נשיא. אלה סימנים מטרידים: גם קליגולה, להבדיל, נבחר על גלי אהדה של הציבור והסנאט, כאנטיתזה לקודמו טיבריוס. את הטירוף ראו רק אחר כך.
קשה לדמיין את אמריקה, המעצמה הדמוקרטית החזקה בעולם נכנעת לשליט יחיד, ומתפרקת חזרה למרכיביה שמלפני מלחמת האזרחים. אבל דומה שאפשר לחוש את הסנטימנט הזה בדברי כמה מבכירי הממשל ויועציו. הרמזים המעורפלים של סגן הנשיא וואנס באשר לכפיפותו לחוק של "מי שמציל מדינה", רק מחזקים את הדאגה.
ולכן כשמרימים רגע את הראש מעל עזה ומביטים מערבה לוושינגטון, כדאי להיות זהירים. על אף התמיכה הנחרצת בישראל והמחויבות לביטחונה, לא בטוח שמי שקורא לרצועת עזה "פיסת נדל"ן נהדרת" רואה משהו מלבד נדל"ן. לא בטוח שיש משקל ממשי לחייהם של מי שחיים בנכסים עליהם הוא מנהל משאים ומתנים. ההיגיון הוא עסקי במקרה של אוקראינה, וכך במקרה של "פינוי" הפלסטינים מעזה, לירדן ומצרים. "חשיבה מחוץ לקופסה", כפי שכינו זאת אצלנו.
מדובר באחת מהשתיים: אפשרי, אך ישנו ספק, שזה מהלך מחושב. איום שמטרתו לדחוף את העולם הערבי להתערב בעזה - הצעה קבילה שאולי תגיע בהמשך.
לחלופין, אפשר שהאיש אכן חושב שניתן לנהל כך את העולם. במקרה הראשון, זה מהלך שעשוי להניב דינמיקה מעניינת. במקרה השני, "שערי הגיהינום" שלו עלולים לזעזע טקטונית את המרחב כולו. פניו המכורכמות של מלך ירדן בפגישה המשפילה איתו, ביטאו זאת היטב. כמו אביו לפניו, המלך "רוכב על הנמר, ומחזיק באוזניו". אם השושלת ההאשמית תיפול, ישראל תעמוד מול מדינה איראנית-עיראקית-פלסטינית על גדות הירדן. אם קהיר תחבור לדמשק החדשה וטורקיה, נעמוד מול טבעת עוינת שסכנתה בטווח הארוך אינה נופלת מטבעת האש של סולימאני. נחליף איום של צבאות טרור באיום של מדינות לאום חמושות היטב.
כשמרימים את הראש מעזה ומביטים לוושינגטון, כדאי להיות זהירים. על אף התמיכה בישראל, לא בטוח שמי שקורא לרצועה "פיסת נדל"ן נהדרת" רואה בה משהו נוסף
תמיד טענו מול האמריקאים שהם אינם מבינים את המרחב השמי ואת משמעותו העמוקה של האיסלאם בסכסוך. מדוקטרינת אייזנהאואר בשנות החמישים ועד לאובמה עם אשליית "האביב הערבי". היום, לאחר הסבבים בעיראק, דאעש והנסיגה מאפגניסטן, איום אמריקאי בפתיחת "שערי הגיהינום", נשמע כרטוריקה חלולה.
ובכל זאת, הרטוריקה השפיעה, הגם שגרמה נזק סביבתי. סיסי ביטל את ביקורו בארה"ב והזמין את שליט סוריה החדש למצרים. טורקיה מבססת את מעמדה בסוריה ובירדן הבוערות. ישראל תעשה נכון אם תחזק עכשיו את ההבנות עם מצרים ותמתין לראות איך משפרים את הצעת הליגה הערבית. לשתי המדינות אינטרס ברור לחיסול חמאס ופירוז הרצועה, שתי המדינות תלויות בארה"ב – ובסופו של יום - השותפה העסקית ל"ריביירה", הייתה תמיד מצרים. זה עניין של כסף והיא זקוקה לו.
צילום: מיכאל קרמרייתכן שטראמפ מתחיל לקלוט זאת. הוא אינו המנהיג העולמי הראשון שמעורב אישית בנעשה בישראל. אותו קליגולה היה חברו הטוב של אגריפס הראשון, מלך יהודה. כמחווה לידידותם ביטל הקיסר את הצו שהוציא להציב את פסלו בבית המקדש, וזמן מה אחר כך, נרצח. הדמיון המפתיע הוא שאגריפס התחנך ברומא ומקום מושבו היה בקיסריה. מזכיר משהו? נפלאות ההיסטוריה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.03.25
