הוועידה לשיקום רצועת עזה שכונסה החודש בקהיר אינה הראשונה מסוגה. לפני קצת יותר מעשור, בשלהי 2014, חצי שנה לאחר מבצע צוק איתן, התכנסה בקהיר ועידה רב-לאומית תחת כותרת דומה: סיוע לשיקום רצועת עזה. ממדי ההרס ברצועה היו מצומצמים בהרבה בהשוואה למלחמת חרבות ברזל: עלות השיקום והבנייה מחדש הוערכה על-ידי הבנק העולמי בחמישה מיליארד דולרים, לעומת כ-53 מיליארד דולר עלות השיקום הכוללת הנוכחית, כפי שנאמדה – שוב – על-ידי הבנק העולמי. המדינות שהשתתפו בוועידת קהיר הראשונה, אירופיות וערביות, התחייבו לתרום לעלויות השיקום של עזה מעל לארבעה מיליארד דולרים. עוד הוחלט אז בקהיר שהכסף יועבר לרשות הפלסטינית שהוכרה כריבון אחד ויחיד ברצועה. ב-2015 ו-2016 אכן נתרמו לשיקום עזה מיליארד דולרים מדי שנה. אבל ב-2017 נפסקו באחת התרומות כשהתברר שחמאס מנצל את היעדר השקיפות ומתעל לפחות מחצית מהסיוע לצרכיו הטרוריסטיים.
1 צפייה בגלריה
נאומו של אבו מאזן בעצרת הכללית של האו"ם
(צילום: Michael M. Santiago / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
לכך נוספה מדיניות הצנע של הרשות הפלסטינית, שקיצצה דרמטית במשכורות ששילמה לרבבות עובדי ציבור ברצועת עזה – למרות השתלטות חמאס עליה בהפיכה אלימה ב-2007 – ופיטרה כמחציתם. התוצאה הייתה קשה: משבר, אבטלה ועוני מתפשט. בהמשך תפסו את מקומן של התורמות והמשכורות מאות מיליוני הדולרים שקטאר העבירה לתושבי עזה במזומן (במזוודות), תוך עקיפת מנגנוני הפיקוח המקובלים ובברכת ממשלות ישראל ותמיכתן. לא מעט מכספי המזוודות הגיע בסוף השרשרת לקופות חמאס. במסמך מיוחד של קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי המסכם את תמונת המצב הכלכלי והחברתי המדורדר בעזה נכתב: "ממשל יעיל בהנהגת הרשות הפלסטינית הוא תנאי הכרחי להתאוששות כלכלית של ממש ברצועת עזה".
התנאי נכון גם היום. ישראל – ויחד עימה ארה"ב, האיחוד האירופי ומצרים – הכירו ברשות הפלסטינית כריבון בלעדי ברצועת עזה במסגרת הסכמי הביניים הישראליים-פלסטיניים מ-1993/94. ההשתלטות הצבאית האלימה של חמאס על הרצועה ב-2007 לא שינתה את מעמדה הרשמי; היא המשיכה להיות חלק בלתי נפרד מהרשות הפלסטינית – מלבד בעיני ממשלת ישראל שהחלה להתייחס אליה כאל "מדינת חמאס" ריבונית. כך נולדה הקונספציה האסונית ולפיה חמאס שם בראש סדר העדיפויות שלו את רווחת תושבי הרצועה ולכן אינו מהווה עוד סיכון ביטחוני לישראל. כבעל הבית בעזה, גרסה הקונספציה, חמאס לא רק "מורתע" מלחימה בישראל, חמאס "לא רוצה" להילחם בישראל. יש לו דאגות אחרות.
כבעל הבית בעזה, גרסה הקונספציה, חמאס לא רק "מורתע" מלחימה בישראל, חמאס "לא רוצה" להילחם בישראל. יש לו דאגות אחרות. אלא שלא היו לו ולא יהיו לו
לא היו לו ולא יהיו לו. במאמר ב"ידיעות אחרונות" בסוף מרץ 2019 כתבתי: "אין סיכוי ממשי שחמאס ישים פיתוח כלכלי בראש מעייניו. להפך: הוא יסכל פיתוח ושיקום יסודי של רצועת עזה… העוני לא מפריע לחמאס, הוא מכשיר השליטה שלו בשני מיליון פלסטינים".
ועידת הפסגה האחרונה בקהיר אימצה, כאמור, את הדין והחשבון הדחוף של הבנק העולמי המעריך את ההשקעה הנדרשת בשיקום ובינוי של עזה ב-53 מיליארד דולר על פני עשור; הבנייה מחדש של תשתיות ומבנים הרוסים וניזוקים צריכה לעלות כ-20 מיליארד דולר בשלוש השנים הראשונות. הוועידה אימצה גם את התוכנית המצרית ל"יום שאחרי" שבמרכזה מסירת ניהול הרצועה לוועדה קרואה המורכבת מאנשי מקצוע – טכנוקרטים – חיצונים ונציגי הרשות הפלסטינית. על החוק והסדר אמור לשמור כוח שיטור בינלאומי. אף שהוועידה בקהיר התחמקה מהחלטה מפורשת על סילוק חמאס מהשלטון בעזה, התוכנית שאושרה בה מחזירה הלכה למעשה את הריבונות הבלעדית לרשות פלסטינית "מתוקנת", כלומר מטוהרת משחיתות כרונית.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאנכון, הרשות אינה שכן סימפטי, בלשון המעטה, אבל היא דבקה בכל ההסכמים שעליהם חתמה המכירים בישראל ובזכותה לביטחון ושלום. שלטונה הוא לכן הפתרון היחיד הסביר לרצועת עזה. בלעדיה עזה לא תשוקם, המיליארדרים לא יגיעו וכף רגלו של חייל/שוטר זר לא תדרוך על אדמתה החרוכה. "די לאשליות", כתבתי במאמרי המצוטט ב-2019, "בלי מיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה והעברתו לרשות הפלסטינית יהיו קטעי הרגיעה בדרום רק הפסקות ביניים במשחק המלחמה". כפי שאכן היו.
