בגיל 18 פגשה נטלי צנגאוקר את בנימין נתניהו בפעם הראשונה והאחרונה. "זה היה לפני הבחירות של 2022, בבית הספר הייתי מתווכחת עם תלמידים ומורים, מסבירה שהוא המלך. כשהוא עשה לייב בפייסבוק, התכוננתי לזה מראש והייתי מהראשונים שהתחברו ומאוד פעילה בתגובות. כנראה הוא ראה שאני מהאוהדים הגדולים וצירף אותי ללייב איתו. אמרתי לו שמעריצים אותו באופקים ושיבוא לבקר אצלנו. סיפרתי לו גם שהתחסנתי לקורונה, כמו שהוא אמר לעשות".
כשנתניהו הגיע לאופקים, אחת הערים המזוהות ביותר עם הליכוד, נטלי התייצבה בקהל. "לקחתי דגל של הליכוד, וגם חולצה, ועמדתי בחוץ וחיכיתי לראות אותו. הוא היה במשאית שקופה ורחוק מאיתנו, אבל התרגשתי לראות אותו במציאות. אין, הוא פשוט היה המלך מבחינתי. למרות שגדלתי בדרום, והיו טילים ומציאות ביטחונית מורכבת, מבחינתי הוא היה מר ביטחון, הוא שמר עליי. באותן בחירות גם התפקדתי לליכוד, עמדתי מחוץ לקלפי בבית הספר יום שלם וחילקתי לאנשים צמידים של מחל".
את הדברים האלה אומרת נטלי בחצי חיוך, אולי קצת מופתעת מהנאיביות שלה, אולי מתגעגעת אליה. "הכעס שלי התחיל להיות מופנה לנתניהו אחרי שהתפוצצה העסקה הראשונה, הבנתי שהוא זה שלא מחזיר אותם. ועכשיו, כשנראה שהוא מפוצץ את העסקה הנוכחית, את זאת שמתן אמור לצאת בה. הוא זה שמאפשר להם להישאר שם עוד יום ועוד יום במשך שנה וחמישה חודשים. ואני לא מבינה איך זה קורה".
היא כבר מזמן לא הילדה מאופקים, אלא לביאה בת של לביאה, שיצאה לצד אמה עינב צנגאוקר ואחותה הקטנה, שני, למאבק על חיי אחיה מתן, שנחטף מביתו בניר עוז. למרות שהיא תמיד בשורה הראשונה בהפגנות בשער בגין, רושפת אש וגופרית, לא מפחדת להתעמת, להיעצר ולגונן על אמה בכל מחיר, עד כה לא התראיינה כמעט בכלל, בוודאי שלא בהרחבה. חששה שהדמעות יחנקו את קולה. אבל עכשיו היא מרגישה שאין זמן לחששות, שאחיה זועק אליה, שהיא חייבת לעשות עוד מאמץ. בשבילו.
"אני יודעת שראש הממשלה קורא את העיתון הזה", היא אומרת, "וזאת ההזדמנות שלי לפנות אליו ישירות: אתה איבדת את אחיך הגדול, אתה מכיר את הכאב הזה, אז אני מבקשת ממך שתציל אותי מלגלות מה זה שכול. אח שלי הגדול חי, אתה זה שיכול להציל אותו, ואתה צריך לעשות את זה עכשיו".
אנחנו משוחחות בדירה שבה מתגוררות בנות משפחת צנגאוקר בארבעת החודשים האחרונים, במגדל תל-אביבי. "זה חתיכת שינוי להיות במרכז ולא בדרום, אלה חיים אחרים", היא אומרת.
במה השוני?
"תל אביב ענקית, ואנחנו לא רגילים לפקקים האלה. מתן היה שונא את זה. זאת אחת הסיבות שעשיתי רישיון לאופנוע".
לפני שבועיים החליקה נטלי מאותו אופנוע – "כאילו אין לאמא מספיק דאגות" – והריאיון מתקיים כשרגלה מגובסת והיא יושבת נטולת איפור, בפיג'מה על הספה בבית. כחובבת מכוניות מהירות ואקסטרים, מונחות לידה ערכת לגו של למבורגיני ואחת נוספת של אופנוע דוקאטי. הבית מלא בתמונות ושלטים של מתן, על הקיר תלויה קריקטורה של עינב בתפקיד פסל החירות, ועל הטלוויזיה בסלון פסל ה"מזכרת" שקיבלה המשפחה ממחבלי חמאס בעזה עם שחרורו של שורד השבי יאיר הורן.
"הייתי בחו"ל באותו שבוע, וכשחזרתי זה פתאום היה באמצע הבית. הייתי בהלם. זה מטורף לחשוב שזה אשכרה הגיע מעזה. יש בפסל שעון חול ותמונה של מתן. כתוב שהזמן אוזל, וזה נכון, הזמן שלהם באמת אוזל. הוא אזל כבר לחלקם, וזה מפחיד אותי. זה מזכיר את הפחד הזה, את העובדה שאנחנו בלופ שלא נגמר".
תזכורת נוספת לכך שזמנם של החטופים אוזל – כאילו שיש צורך בתזכורת כזו – קיבלו בנות המשפחה וישראל כולה בעדויות השבים. "מאוד רצינו לקבל מידע על מתן מאלה שחזרו בעסקה, לשמוע עליו משהו, אבל זה לא קרה. אות החיים היחיד ממנו היה בסרטון של חמאס בדצמבר. כשהוא אמר שם שהוא מת אלף פעם ביום, זה ריסק אותי. כל שנייה שהוא שם היא גיהינום. ואין מי שיציל אותו.
"באותו יום שהסרטון יצא ראיתי אותו בלי הפסקה, פשוט הסתכלתי ובכיתי ובכיתי. לשמוע אותו קורא לי שוב 'טאטו' אחרי שנה וחודשיים זה היה מציף מבחינת געגוע, אבל זה גם נתן עוד כוח ומוטיבציה להמשיך להילחם. העדויות של השבים קשות, מדאיגות, המחשבה שהם מקבלים מכות, שהם עם אזיקים, מורעבים, חיים באזור כל כך קטן וחנוק, בלי אור שמש. הכל מוסיף לדאגה הבלתי נסבלת גם ככה. זה רק הולך ונהיה קשה יותר".
מתגעגעת להיות ילדה
יש את נטלי של שער בגין, ויש את נטלי האחות הקטנה, שמתגעגעת לאחיה ומודאגת מכך שהרגל שלה מושבתת והיא לא יכולה למלא את תפקידה בבית. "אני אחראית לבשל, לעשות סופר, לנקות, להחזיק את הבית… אני מסיעה את שני לטיפולים (האחות הקטנה סובלת מניוון שרירים - י"צ), מסיעה את אמא לפגישות, כל מה שצריך".
נשמע מתיש.
"כן. אני מתגעגעת להיות ילדה רגילה, להיפגש עם חברות, ללמוד, חיים נורמליים. לא להילחם על אח שלי. אני גם מתגעגעת להיות אנונימית. עוצרים אותי ברחוב, אומרים לי שאמא אלופה וגם אני, לפעמים חושבים שאני אילנה (שורדת השבי אילנה גריצבסקי, בת הזוג של מתן - י"צ), שואלים אותי 'איך היה בשבי'".
בשבוע האחרון החליטו משפחות בגין, בהובלת הצנגאוקריות, להחריף את המחאה: הן התחילו במבצע סובב קריה, כשבשבת קרובי חטופים ופעילים למען השבתם הקימו עשרות אוהלים סמוך לשערי הבסיס, בסיומה של אחת ההפגנות הגדולות ביותר שהיו שם בחודשים האחרונים.
הסנפלינג של אילנה גריצבסקי מגשר הקריה, השבוע
(צילום: יעל צ'כנובר)
יש טענה שהמחאה שלכן מעלה את המחיר של מתן.
"שיראו לי הוכחה שזה נכון. מה אני עושה שפוגע בו? אם אני אשב בבית זה יפגע בו, ישכחו ממנו. אם אנחנו לא נצעק, לא נילחם עליהם, החטופים יירדו מסדר היום. אז שיגידו שזה מעלה את המחיר, זה לא מעניין אותי. הדבר היחיד שאני יודעת, זה שהמחאות עובדות. אנחנו כרגע ישנים באוהלים מסביב לקריה וקוראים להחזיר את כולם בפעימה אחת - מיום ליום זה גדל, ואני מאמינה שהאירוע הזה ימשיך להתעצם.
"ניסינו בהתחלה להיות שקטות אבל זה לא עזר. כל הזמן הזה ניסו לדכא את המחאות, לפרק את מטה המשפחות, אפילו הדליפו מסמכים בשביל להשתיק אותנו. זה אומר שהם מפחדים מהכוח שלנו, המשפחות והציבור. מי שגוזר את דינם של החטופים, מי שיושב בקבינט, שומע אותנו, את הזעקה שלנו. זה מזיז להם. הם רואים אנשים מפגינים ויוצאים לרחוב וזה מפחיד אותם.
"אנחנו יודעים שזה משפיע ואם נהיה חצי מליון איש ברחובות הם יחזירו את כל החטופים. הייתי מצפה שמדינה שלמה תצא איתנו, תילחם עליהם. אבל כל אחד עסוק בשיט שלו. הממשלה עוסקת בלהסית נגד המשפחות, אז מבחינת רוב הציבור אם זה לא חבר קרוב, אם זה לא הדם שלך - זה לא מעניין".
ומה עם התגובות שאתן מקבלות? האיומים?
"נכון, אנשים מגיבים לפעמים בשנאה. אבל זה לא מזיז לי. אני יודעת מה אמא שלי שווה, מה אנחנו כמשפחה שווים. לא אכפת לי מה אנשים אומרים. ואני גם לא באמת חושבת שיפגעו בנו. כשכל מיני משועממים מגיעים לבגין ומתעמתים איתנו פיזית, אני מתעמתת איתם בחזרה. הם לא ידברו ככה לאמא שלי, וגם לא על מתן, אין להם את הזכות. אני לא אשתוק להם, כל מי שיעמוד מולי ויגיד לי משהו, אני אריב איתו. אני לא מפחדת. אמא שלי היא פייטרית, וגם אני.
"חשוב לומר, יש הרבה אנשים שתומכים בנו, שמחזקים אותנו, ובזה אני מתמקדת. ציפיתי שאנשים שהיו 'בצד שלי' יתמכו בי וימשיכו להיות איתי. לא חשבתי שזה יהפוך למשהו פוליטי, את מתן חטפו בלי לשאול למי הוא הצביע".
גאה להיות "האחות של"
אף שנטלי לקחה על עצמה את תפקיד האחות הבכורה, מבחינתה היא רק ממלאת מקום, עד שמתן יחזור ויהיה האח הגדול, כפי שהיה כל חייה. "היינו הולכים ביחד בבוקר לבית הספר, המורות היו קוראות לי 'אחות של מתן', שמחתי על זה, הייתי גאה. יש בינינו חמש שנים, אז הוא היה עוזר לי בשיעורים, בעיקר במתמטיקה ואנגלית. אחרי בית הספר היינו חוזרים ביחד ברגל הביתה, אוכלים צהריים עם אמא, משחקים כדורגל או מרכיבים ביחד לגו. בעיקר עושים הרבה צחוקים, נהנים מכל רגע. אנחנו ממש חבורה מגובשת, מתן ואני מתענייניים ברכבים וספורט מוטורי, ראינו בקולנוע את כל הסרטים של 'מהיר ועצבני'. הוא באמת אח גדול קלאסי".
עינב מגדלת את שלושת ילדיה לבד, לאחר שבחרה להיפרד מאביהם כשמתן היה בבית הספר היסודי. "אמא ומתן תמיד מגוננים עלינו. היא לוקחת את הצד שלנו, לא משנה מה. אני זוכרת שבכיתה ח' בערך השעו אותי מבית הספר. היה תור להסעה והיה נורא צפוף ואחד הילדים לא הפסיק לדחוף, אז דחפתי אותו חזרה. הוא נחתך וירד לו הרבה דם. מתן בא מהתיכון לראות מה קרה, וקראו גם לאמא. בלי לשאול שאלות הם לקחו את הצד שלי מול המורות. הם הבינו שהילד הזה הוא מי שהתחיל".
5 צפייה בגלריה
בהפגנה. "הייתי מצפה שמדינה שלמה תצא להילחם איתנו, אבל כל אחד עסוק בשיט שלו"
(צילום: יובל חן))
מרבית הזיכרונות המשפחתיים הם מהחווה של סבא דוד, אביה של עינב: "היינו נוסעים לחווה לסוף שבוע, מוציאים את הכבשים למרעה, מאכילים את הפרות והסוסים. מתן היה מתקן כל תקלה. אם הייתה בעיה, נגיד בצינור השקיה, הוא היה יוצא על הטרקטור ומסדר לסבא. הייתי מסתכלת עליו עובד ולומדת ממנו. חיינו לגמרי בבועה שלנו, משפחה דרומית מגובשת.
"מתן גם אף פעם לא ממש עזב את הבית. אפילו כשהוא עבר לגור עם אילנה בניר עוז, הוא היה חוזר לבקר כל הזמן - לארוחות, לישון, כמעט כל שישי-שבת. הכי הרבה זמן שהוא לא היה בבית היה בחודש שלפני 7 באוקטובר, כשאילנה טסה למשפחה שלה במקסיקו והוא היה צריך להישאר עם נוני, הכלב שלהם".
בבוקר 7 באוקטובר היו בנות המשפחה בביתן, באופקים. "אמא העירה אותנו ואמרה שיש אזעקות בכל הארץ, וגם אצל מתן ואילנה. בשכונה לידנו התנהל קרב, שמענו פיצוצים ויריות ושלחו הודעות לנעול את הבתים ולהוריד את התריסים. כל הקבוצה של השכבה שלי מבית הספר הייתה מלאה בסרטונים מהטלגרם. סרטונים קשים. והפחד והדאגה שלי היו על מתן. בהתחלה הוא ואמא היו על הקו בטלפון והוא אמר שהכל בסדר, אבל אז הוא עבר לווטסאפ בגלל שהוא שמע את המחבלים בבית".
המחבלים היו גם מאוד קרוב אליכן, פחדת?
"האמת שלא עסקנו בזה בכלל. אולי לא הבנו עד הסוף מה קורה באופקים, מבחינתי מתן בעוטף וזה יותר מסוכן. ההודעה האחרונה שלו הייתה שהוא אוהב אותנו, ואז נותק הקשר. התחלתי לבכות. התקשרנו למשטרה, למד"א, ביקשנו מהשכנים שידברו עם אנשים מהצבא שהם מכירים, שישלחו כוחות לניר עוז. פתחנו חמ"ל בבית ואני עברתי על כל הסרטונים שהיו בטלגרם, לא היה אחד שלא ראיתי, חיפשתי את מתן, את אילנה, את נוני, לא מצאתי כלום.
"לא הצלחנו לאכול, לישון, הבנתי שמהרגע הזה אני צריכה לקחת את המושכות אליי, לטפל בבית. במשך ימים ארוכים חיכינו, צפינו בחדשות כל הזמן, ומספרי ההרוגים עלו לצד שמות ותמונות של אנשים נעדרים. הפצנו תמונה של מתן ברשתות, התחננו לפיסת מידע".
אחרי שמונה ימים שהרגישו כמו נצח, מגיעה לבית משפחת צנגאוקר משלחת של מודיעים. "ישר התחלתי לבכות", נטלי נזכרת – והאחות שני (14) קוראת מהצד השני של הספה: "אני לא מבינה איך לא נגמרו לך הדמעות כבר".
הקצינים בישרו להן שהטלפונים של מתן ואילנה אוכנו בעזה. "הבנו מזה שהם כנראה נחטפו ביחד, ומעבר לזה לא ידענו כלום. עבר לנו בראש שאולי רק גנבו לו את הטלפון. אני חשבתי שהוא הצליח להתחבא בקיבוץ ועדיין לא רוצה לצאת בגלל המחבלים, שהוא באיזה שיח או תעלה. ואם הוא נחטף, אז באיזה מצב הוא? הוא נפצע? הוא נחטף כגופה?"
כשהחלו העצרות בכיכר מוזיאון תל אביב ושמה שונה לכיכר החטופים, גם בנות צנגאוקר הגיעו לשם. לפחות בהתחלה. "היינו נוסעות במוצאי שבת לכיכר, וזה היה לי מאוד קשה. כל הזמן שאלו על מתן, אנשים שאני לא מכירה, זה רק גרם לי לבכות עוד יותר. אבל בעיקר היה בי כעס, כעס על זה שלא הגיעו להגן על מתן ועל ניר עוז ועל כל העוטף. הרגשתי שבכיכר אין לי איפה להוציא את הכעס שלי, רק היינו בוכים שם ושומעים זמרים. לא מצאתי את עצמי שם. הייתי כבר עם שני חטופים - מתן ואילנה, לא רציתי להכיר עוד חטופים, לא היה לי מקום בלב לדאוג לעוד מישהו".
בעסקה הראשונה אילנה שבה הביתה. "אמא חיכתה לה בבית החולים, ואנחנו היינו בבית וצפינו במשדר. ברגע שראיתי אותה מועברת לצלב האדום התפרקתי. נוני, הכלב של מתן ושלה, היה אצלנו. מצאו אותו בניר עוז וטיפלתי בו בינתיים. הבאתי אותו איתי והגענו לכפר המכביה. התחבקנו ובכינו יחד, שאלתי אותה אם היא בסדר, אם קרה לה משהו, אם פגעו בה. היא אמרה שהיא בסדר ועכשיו צריך להתמקד בלהחזיר את מתן".
כבר בדקות הראשונות שאתן נפגשות?
"כן. היא אמרה לי - 'אני כבר פה, עכשיו צריך להביא את מתן'".
התחלתי להתאגרף
אחרי אחת העצרות בכיכר החטופים, שמעו בנות צנגאוקר שיש כמה אנשים שהולכים להפגין מול הקריה, בשער בגין. "זה היה ספונטני, צעדנו עם כמה אנשים לשם והנפנו שלט של מתן. הרגשתי שבפעם הראשונה אני יכולה להפגין את הכעס שיש בי, זעם על זה שמתן עדיין לא בבית ועל זה שהעסקה התפוצצה. אז גם הבנתי שהכעס שלי הוא על ביבי, שאני סמכתי עליו שהוא יוציא משם את מתן והוא עדיין לא עשה את זה".
בפברואר, אחרי אחת ההפגנות, החליטה עינב שנשארים לישון מול הקריה. "אמא הכריזה שמעכשיו קוראים לנתיב בכביש נתיב מתן, שער בגין היה שער עופר (קלדרון - י"צ), וזהו, נשארים עד שמשהו זז. ירד גשם, היה ממש קר, והגיעו אנשים ונשארו איתנו לישון שם. לאט-לאט גדלנו עם זה, ומפעם לפעם הגיעו יותר אנשים ויותר משפחות. הרגשנו שזה המקום".
הפתיע אותך לגלות את המנהיגות של אמא שלך? את יכולת העמידה שלה?
"לא הופתעתי באף שלב, גם עכשיו אני לא מופתעת. זאת אמא שלי, אני יודעת מה היא שווה. היא ממש לא רצתה להיות דמות ציבורית, אבל היא הרגישה את חוסר האונים, כולנו מרגישות אותו, אז היא עשתה את מה שהיא ראתה לנכון. כל מה שאנחנו עושות, כל פגישה, כל הפגנה וכל חסימה באיילון, זה כי אנחנו רוצות להציל את מתן. הדבר היחיד שמפתיע אותי, זה שזה עדיין קורה. שעדיין יש חטופים בעזה, שאח שלי עדיין במנהרה. חשבתי שזה עניין של חודש-חודשיים ונגמר, לא דמיינתי את כל מה שנעבור".
מה מכל זה את הכי מחכה לספר למתן?
"אני אספר לו שעשיתי סנפלינג מעל גשר בצעדה לירושלים, הוא יתלהב מזה בטוח".
איך נולד הרעיון הזה?
"אני אפילו לא בטוחה של מי היה הרעיון, אבל שמנו לב שהגשר בכניסה לעיר ריק, לבן. אז החלטנו שאני אעשה ממנו סנפלינג וארסס עליו משהו, כתבתי עליו 'די לטרפד'. זאת הייתה פעם ראשונה שעשיתי משהו כזה, אחר כך עשיתי את זה שוב וכבר התחלנו לצחוק שאולי אני אעשה אומגה מעזריאלי לקריה, בנג'י, בסך הכל אני אוהבת אקסטרים".
גם אילנה התלהבה מהרעיון, והשבוע, בזמן שמתקיים הראיון, לא רחוק משם היא ירדה בסנפלינג מהגשר שמחבר בין שער בגין לעזריאלי, עם אבוקה, בזמן שמאות אנשים קוראים לה: "את לא לבד, אנחנו איתך".
נטלי לא עצרה בגלישה מגשרים. בסיום אחת ההפגנות נרמסה על ידי פרש משטרתי ואושפזה לשלושה ימים. "זה היה ערב קשה כי התחילו להגיע כל מיני שמועות על חילוץ של חללים מעזה", היא משחזרת. "הכל היה מתוח נורא. אני החזקתי את השלט של מתן ביד והתקדמתי בראש צעדה לכיוון צפון על דרך בגין. עצרנו בצומת נמיר ושאול המלך ולא ראיתי שהסוסים היו מאחוריי. אחד הסוסים הפיל אותי לרצפה, דרך לי על הראש וסדק לי את הצלע. היו לי שפשופים וחתכים על הגוף מהכביש".
אחד המפגינים, סגן מנהל מחלקת השתלות בבית החולים בילינסון ד"ר ולדימיר טנק, שניגש להעניק לנטלי עזרה רפואית, נעצר ונלקח מהמקום. נטלי הובהלה באמבולנס לבית החולים איכילוב. משם, כשהיא שוכבת במיטת בית החולים, ביקשה מאמה למסור הודעה בשמה לעם ישראל: "גם פרש משטרתי לא יעצור אותי מלהפגין למען מתן ושאר החטופים. מחר יוצאים כולם להפגין בשבילם".
מעבר לכאבי התופת, דבר אחר הקשה על נשימתה הסדירה של נטלי. "היה לי קשה מאוד להיות מושבתת. נבהלתי מזה שהדאגה של אמא ואילנה פתאום עברה אליי, כשאני אמורה להיות זאת שמקילה עליהן כדי לנהל את המאבק שלנו על מתן. זה לא היה אמור לקרות".
מה זאת אומרת לא היה אמור לקרות?
"אני לא מבינה למה מתווכחים איתנו ומתעמתים איתנו. על מה אנחנו נלחמים בסך הכל? על המשפחה שלנו, על הדם שלנו. על אדם שחטפו אותו בזמן שהמדינה לא עשתה שום דבר כדי להגן עליו. אז אני חושבת שלא אמורים בכלל להתערב לנו במה שאנחנו עושים, לעצור אותנו, מותר לנו הכל כל עוד הם לא כאן".
מאז נטלי בעצמה עוכבה לחקירה מספר פעמים, ואף נדרש ממנה להתרחק מהפגנות לא חוקיות. "נראה אותם מרחיקים אותי מלהפגין על מתן", היא מטיחה – עדיין מלאה בכעס. "האמת שלא מזמן מצאתי מקום נוסף לפרוק את העצבים: התחלתי להתאגרף. המכון שלי קרוב יחסית לבגין, אז אם אני מרגישה שאני צריכה להוציא אקסטרה - אני יכולה לקפוץ לשם".
היו רגעים שאיבדת תקווה?
"לא, תמיד יש לי תקווה שמתן חוזר. הוא תמיד היה נלחם עלינו, מגונן עלינו. אז אנחנו גם נעשה הכל, לא משנה כמה זמן זה ייקח וכמה קשה יהיה".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.03.25
