דור אבוד מראש / בעידן שבו צ'קים היו עדיין אמצעי תשלום נפוץ, לילדים היה קשה להבין את הקונספט: למה שדף נייר מהבנק עם כמה קשקושים עליו ייחשב לתשלום? ואם זה בכל זאת עובד, למה לא משתמשים בו כל הזמן? פשוט ממלאים סכומים ומקבלים דברים.
הרמטכ"ל הוא לא ילד קטן – הוא בטח לא נראה ככה – אבל לפי הפרסום של יואב זיתון השבוע ב"ידיעות אחרונות", נדמה שהוא וכל צמרת הצבא מסתובבים בימים אלה עם אותה תפיסה אינפנטילית ומסוכנת: אין יותר מאיפה לגייס לוחמים, אבל יש צ'ק שמבטיח חטיבת חי"ר חדשה. השלטון לא מקדם שום תנועה רצינית בעניין השוויון בנטל, אבל בצה"ל כבר כתבו צ'ק על סך גיוס מילואים מסיבי כדי להילחם שוב בעזה. הצבא הסדיר גם ככה מתוח כפי שלא היה מימי השהות ברצועת הביטחון בלבנון, אבל בצבא כבר מוציאים את הפנקס ומכריזים חגיגית: יהיה גרוע אפילו יותר, גם אם כל הגזרות יישארו שקטות.
מדינה שאפילו לא מנהלת דיון על ההשלכות הקשות עקב העומס הפסיכי שיוטל על הצבא הסדיר – חברתית, כלכלית, נפשית – לא מאמינה באזרחים שהם גם לוחמים בעת הצורך אלא בנתינים שהם כבשים מעתה ועד בכלל. אבל בסוף, אם אין כסף בחשבון, זה לא יעזור. אם בישראל החליטו לגזור על דור שלם שירות צבאי בסגנון רוסיה – והארכת שירות החובה אפילו מעבר לשלוש שנים היא רק עניין של זמן בקצב הזה – אזי מתישהו יתחילו הצ'קים לחזור. ומי יודע, אולי המחאה אחת יותר מדי תהפוך מתישהו למחאה אפקטיבית.
ולפעמים, החגיגה נמשכת / פסטיבל הדוחות השנתיים של הבנקים הגיע לסיומו השבוע, והחגיגה גדולה: מתברר שהמלחמה אומנם הייתה ועודנה אסונית והרסנית עבור אין-ספור משקי בית בישראל, אבל עבור הבנקים היא לא פחות ממכרה זהב. במדינות שסבלו מאינפלציה כבר מורידים את הריבית, אבל בישראל היא ממשיכה לגור במגדל השן. בנק לאומי אפילו רשם את הרווח הכי גדול אי פעם של בנק כלשהו בישראל: 9.8 מיליארד שקלים ב-2024. ובמספר: 9,800,000,000. כמובן, הדיבידנד שחולק בגין ההישג הוא הגבוה ביותר שבנק ישראל מאפשר. אתם יכולים להסתפק בפרסומת המעצבנת עם עומר אדם.
וכרגיל, הנתונים המטורפים הללו, שמשקפים מערכת בנקאית שבאמת מאמינה שימי פומפיי יימשכו לנצח, מתקבלים באותה דממה ציבורית כמו גזרות הגיוס הנ"ל. ובאמת שאפשר להבין את זה: חברה הלומה מהקרבות שהיו, וחרדה מפני הקרבות שיהיו, ממשיכה להיסחט מכל הכיוונים כמו סחבה אומללה שנתנה את כל מה שהיה לה, אבל ממשיכים לנסות לצחצח איתה את הרצפה ואז מתפלאים שהיא לא מבריקה. ואם ככה, לקראת יום העצמאות הקרוב אפשר לאפסן את הקלישאה על כך ש"הדבר שהישראלים הכי שונאים זה לצאת פראיירים". גם זאת קונספציה שהתנפצה לרסיסים ב-7 באוקטובר, ובעצם הרבה קודם.
בחירת העשור/ בשבוע הבא ימלאו עשר שנים בדיוק לרגע המדהים שבו בנימין נתניהו התייצב בצהרי היום מול מצלמה של אייפון ואמר: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". את הלילה הוא יסיים בתור המנצח הגדול בבחירות שהוא היה בטוח שיובס בהן, נוכח עוצמת ההתגייסות הפוליטית והתקשורתית נגדו. לכן, באותו יום גם נולדה במזל רע הגרסה הקיצונית, הנקמנית והמגלומנית יותר של נתניהו, שגם עיצבה ברוחה את התנועה הביביסטית שהשתלטה על הליכוד ותרמה את חלקה הנכבד לתופעת הימין הפופוליסטי ברחבי העולם.
במידה רבה, בחירות 2015 מכוננות לא פחות מאלו של 1977. אומנם לא היה "מהפך" פוליטי, אבל בהחלט הייתה שם התהפכות – על האליטות הישנות, על התקשורת המסורתית ובעצם על הסדר כולו. והיא נמשכת עד עצם היום הזה, וביתר שאת, משום שכבר אז נתניהו קרץ לימין הקיצוני (רשימת יחד בראשות אלי ישי עם ברוך מרזל), ומאז הפכה הקריצה לחיבוק אמיץ ורקוב, שמגובה בתופעות מדיה חסרות מעצורים דוגמת ערוץ 14. לא משנה כמה מערכות בחירות היו מאז – והיו לא מעט, כידוע – אי-אפשר להבין את ישראל 2025 בלי לחזור לבחירות 2015. אם רוצים, אפשר לעשות את זה באוטובוסים.
בשלוש מילים / במנהרות אין פורים.
משפט בשבוע / "קודם כול תגיד מה השם שלך ומה הקשר שלך לחטופים" (ח"כ ישראל אייכלר מיהדות התורה מתקשה לזהות את דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט ז"ל שנחטף בחיים ומת בשבי חמאס. בהמשך תפס אייכלר את אלגרט, התנצל עמוקות בפניו ושאל איך אפשר לעזור. נראה לכם? קודם שיצטרף לחסידות בעלז).
ענר עדיין דולק / המלצה: כשמקשיבים ל"מחפש אהבה", אלבומו המרשים של ענר שפירא ז"ל, מתחוור שב–7 באוקטובר לא איבדנו רק אדם משכמו ומעלה, שהציל חיים בגבורה מעוררת השתאות, אלא גם אומן צעיר ומבטיח: ראפר חכם, מקורי, מעניין ובעל מצפון מפותח שכל עתידו היה לפניו. ב–27 במרץ ייערך אירוע מיוחד בירושלים לכבוד צאת האלבום בהשתתפות ברי סחרוף ושאנן סטריט. כמה נורא שענר יהיה שם רק בקולו וברוחו.
