לפני מספר ימים חל יום ההולדת של עברי דיקשטיין ז"ל, שנפל בקרב בלבנון. משפחתו שהייתה בדרך להר הרצל מצאה את עצמה תקועה בפקק אינסופי. כשהם ניסו להבין את הסיבה, צעק לעברם בבוז מישהו ברחוב "אתם יודעים שיש חטופים בעזה?". כן, הם יודעים שיש חטופים, וזה כואב להם מאוד, והם מקווים שהם ישובו במהרה, אבל גם כואב להם על בן אהוב שנהרג כדי להגן על המדינה של כולנו. אחרי כמה שעות בפקק הם התייאשו, לקבר של עברי הם לא הגיעו. בדרך הקשה חזרה הביתה, כתבה צופיה, אימו של עברי: "המחשבה שאנחנו חוזרים לימים שהיינו בהם עד 7 באוקטובר, ימי כעס ופילוג, מעוררת בי פחד".
קשה להבין כיצד אחרי כל כך הרבה חודשי לחימה שאיחדו וחיברו, ואיך לאחר המחיר הכבד ששילמו המשפחות השכולות והפצועים, שוב אפשר – בלהט המאבק – לרמוס, לזלזל ולזעום במי שלא חושב כמוני. "כל כך רציתי להגיע לאותם מפגינים ולשאול אותם אם הם השקיעו לרגע מחשבה שמימינם ומשמאלם ישנם אנשים פצועים וכואבים שהם חלק ממדינה כאובה?", כתבה צופיה.
עברנו הרבה ביחד בשנה וחצי האחרונות. מצאנו את עצמנו נלחמים יחד, נפגשנו בבתי העלמין ובמסדרונות בתי החולים, וגם בכיכר החטופים ובחדרי המדרגות והמרחבים המוגנים. נפגשנו בקטיף ובחלוקת מזון לחיילים, התנדבנו יחד בבתי מלון של מפונים. גילינו שאנחנו משפחה אחת גדולה ומדהימה. שילמנו בכאב את מחיר הזעם, הדעות הקדומות והשנאה ונרפאנו לאט-לאט בזכות עוצמת החיבור והאהבה. מי שהיה שם ברגעי העוצמה של העשייה המשותפת יודע כמה כוח ואמת יש בחיבור הזה.
מילים מפרידות, הן יוצרות מחיצות, הן כתובות שחור על גבי לבן והן מבטאות אידיאולוגיות שקשה לחבר ביניהן. יש בינינו מחלוקות, הן אמיתיות וכל צד נאבק בצדק על מה שהוא מאמין בו. אבל כשנמצאים במאבק זה אומר שיש מישהו מהצד השני שנאבקים בו, ולפעמים הדברים יוצאים משליטה. מעשים טובים, לעומת זאת, מחברים ולכן לטובת העתיד שלנו, כדאי שנשקיע את עיקר המאמצים בעשייה משותפת – היא יכולה לקדם אותנו הרבה יותר ממאבקים, כי יש לה הרבה יותר עוצמה ויכולת להניע תהליכים.
תמר אסרףצילום: מהאלבום הפרטילא חזרנו לימים שלפני 7 באוקטובר, וגם לא נחזור, ומכמה סיבות. האחת היא שאז לא היו אלפי משפחות של הרוגים, פצועים וחטופים שרק מייחלות שנאהב, שנתפלל ושנעטוף אותן יחד בחיבוק מנחם, ואנחנו חייבים להן. הסיבה השנייה היא שרבים וטובים הבינו שבניגוד למילים, החיים אינם שחור ולבן. החיים מלאים גוונים ויש אנשים מאחורי הסיסמאות עם תפיסות עולם מורכבות – הם גם רוצים שהחטופים יחזרו והם גם רוצים ביטחון למדינה כדי שמשפחות אחרות לא ייאלצו לשלם את המחיר הכבד שהם שילמו. והסיבה השלישית היא שרבים הרגישו את העוצמה שבשילוב הידיים למען עשייה משותפת, שהיא יותר חזקה מהכול.
אז אם המצב במדינה מפחיד אתכם, חשבו על אלו שמימינכם ומשמאלכם, הפשילו שרוולים וצאו יחד לחבק, לתרום ולעשות טוב, זה הביטוי העמוק ביותר למשפט "במותם ציוו לנו את החיים".
