דיון בג"ץ בחוקיות ובסבירות פיטוריו של ראש השב"כ רונן בר אמור להיות אירוע חוצה ביטחון ומשפט. מדובר בנושא דרמטי שיעסוק בעיקר במעמדו של השב"כ בפוליטיקה ובחברה הישראלית, כשברקע הדמוקרטיה הישראלית מצויה ברגע כה שברירי.
הדיון יעסוק ברונן בר, ובפרוצדורה של ניהול הפיטורים על-ידי ראש הממשלה והממשלה. אם זכה להתראה כחוק והאם כל ההליכים לקראת פיטוריו התנהלו כדין וכו'. המילים "סמכות" ו"עילה" יככבו לכל אורך הדיונים והכול ינחשו אם הרכב בג"ץ הבכיר ביותר - הנשיא יצחק עמית, המשנה בקרוב נעם סולברג והשופטת דפנה ברק-ארז — יאשר בסופו של דבר את הפיטורים, אם לאו.
אבל הבג"ץ הזה חשוב הרבה מעבר לעניינו של בר. שירות חשאי חשוב ביותר בכל מדינה דמוקרטית, וביתר שאת בישראל הנמצאת כל העת תחת איום קיומי. השאלה הגדולה הניצבת בפני בג"ץ היא אם השב"כ יחזור להיות מה שהיה עם קום המדינה ועד תחילת שנות ה-60 - זרוע של השלטון, של השליט — או שימשיך להיות מוסד ממלכתי ובלתי תלוי פוליטית.
בשנות ה-50 שימש השב"כ גם זרועם של שליטי מפא"י. אומנם השב"כ — כשמו אז: "השין בית" — עסק בסיכול טרור במדינה קטנה ומותקפת שנלחמה על קיומה. אבל השב"כ גם התחקה אחרי פוליטיקאים ישראלים - למשל אנשי מפ"ם ואנשי מק"י הקומוניסטים. לאחר מלחמת ששת הימים ניצב השב"כ, לצד צה"ל, בחוד החנית של ניהול הכיבוש בשטחים. אף אחד כמעט לא רצה לדעת באילו שיטות השתמש השב"כ כלפי ערביי השטחים לסיכול טירור, אך גם לשם ניהול החיים השוטף.
החל משנות ה-70, ברקע תהליכי דמוקרטיזציה בעולם המערבי, החלו לצוץ פרשיות שהבאישו את ריחו של השב"כ, למשל פרשת קו 300. הפרשה חשפה כי בשב"כ נהגו לא אחת לשקר לדרג המדיני והמשפטי. מאז ראשית שנות ה-90, תחת עיניהן הבוחנות של המערכת המשפטית והעיתונות, עבר השב"כ מטמורפוזה
החל משנות ה-70, ברקע תהליכי דמוקרטיזציה בעולם המערבי, החלו לצוץ פרשיות שהבאישו את ריחו של השב"כ, למשל פרשת קו 300. הפרשה חשפה כי בשב"כ נהגו לא אחת לשקר לדרג המדיני והמשפטי. מאז ראשית שנות ה-90, תחת עיניהן הבוחנות של המערכת המשפטית והעיתונות, עבר השב"כ מטמורפוזה. תחת הנהגתם של ראשי שב"כ הגונים, ישרים ובעלי מעמד בשירות ומחוצה לו, הפך הארגון לגוף המקפיד על שמירת החוק (בתוך הקו הירוק). אנשים ככרמי גילון, עמי אילון, אבי דיכטר, נדב ארגמן ורונן בר, שניצבו בראשו, חינכו את פקודיהם לא להשתמש לרעה בסמכויות הרבות שיש להם. נשמרה בקפדנות החציצה בין הפוליטיקה לבין שימוש לא ראוי בסמכויות הארגון.
אסור לשכוח שבמקביל צבר השב"כ אין-ספור אמצעי סייבר המאפשרים חודרנות פולשנית לחיי כל אחד ואחד מאיתנו. מודעים לכוח העודף הזה, ראשי השב"כ גילו רגישות יתר מוצדקת מפני ניסיון להשתמש בכוחם שלא לצורך, מחשש ל"מדרון חלקלק". כך היה כשנדב ארגמן סירב לבקשת הממשלה להפעיל מעקב אחרי אזרחים המפירים את עוצר הקורונה. ראש השב"כ רונן בר סירב לבקשת רה"מ נתניהו להנהיג בדיקות פוליגרף לשרים, כדי להרתיעם מפני הדלפות.
בראשית שנות ה-2000 נחקק "חוק השב"כ", שבעקבותיו חויב השב"כ לעבוד על-פי חוק ולא על-פי כל מיני הסדרים ונוהגים. החוק מיצב את הארגון כארגון ממלכתי — מילת גנאי בשלטון נתניהו — שמטרתו היא גם שמירה על הדמוקרטיה מפני חתרנות אמיתית.
זהות ראש השב"כ היא חשובה ביותר. נדרש איש נבון, דמוקרט אמיתי, שמבין בשימוש בכוח וגם בשימוש לרעה בכוח. ממה שנראה עכשיו, זו הסיבה העיקרית שבגללה רונן בר נצמד לכיסאו, כמו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה
נחזור לבג"ץ הנפיץ. זהות ראש השב"כ היא חשובה ביותר. נדרש איש נבון, דמוקרט אמיתי, שמבין בשימוש בכוח וגם בשימוש לרעה בכוח. ממה שנראה עכשיו, זו הסיבה העיקרית שבגללה רונן בר נצמד לכיסאו, כמו היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. הם מבקשים למנוע מצב שבו ראש השב"כ הבא ייבחר על-פי נאמנותו לראש הממשלה. משרת אמון אישית המחויבת באחריות רק למנהיג, היא גלישה לכיוון משטרה חשאית.
צריך להבטיח שראש השב"כ לא יחשוש לומר "לא" לראש הממשלה ולממשלתו ויסתכן באיבוד כיסאו. לא ייתכן למשל שראש הממשלה יורה לו לעקוב אחרי מפגינים מהשמאל או הימין, ואם לא הוא יודח. על כן, מקרהו של רונן בר אינו אישי. מדובר על גורלו של השב"כ ומקומו בפוליטיקה המשוסעת, וגם על חירותו וזכויותיו של כל אזרח ואזרח.
