"אני מרגיש געגועים בכל הגוף"
סופיאן דגש
סמ"ר סופיאן דגש ז"ל, ממע'אר, לוחם בגדוד הנדסה קרבית 601, חטיבה 401. נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־2 בינואר 2024. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. בן 21 בנופלו.
על המכתב
סופיאן כתב יומן מלחמה במחברת החל מהכניסה הראשונה שלו לעזה ולאורך כל המלחמה. את המילים האחרונות שלו כתב ב־16 בדצמבר 2023. לאחר כשבועיים נפל בקרב. אף שסופיאן הוא לוחם דרוזי ושפת האם שלו היא ערבית, הוא כתב את היומן כולו בעברית. היומן נשמר אצל חבר של סופיאן והועבר למשפחתו אחרי שנהרג.
המכתב
27.10.2023
officially i'm going to war
יצאתי מהשטחי כינוס לעבר הגדר של עזה…
הולך להיות קשה נפשית/ופיזית ומלא כיוונים. אני מתמודד עם לא מעט קשיים וכל מה שעובר לי בראש זה אמא־אבא־ג'וליה־ג'ינא. הלוואי ודיברתי איתם יותר לפני שיצאתי. מתחרט על זה וזה שורף לי. אני לא יודע אם אני מסוגל להמשיך, אבל אני כן רוצה לסיים ולחזור הביתה שלם ובריא, ובשבילם אני הולך לעשות את זה.
29.10.2023
יום שלישי למלחמה או יותר נכון לכניסה הקרקעית שלנו לעזה. פתחתי את הבוקר בהריסת מבנים ותשתיות של טרור ואנטנה אחת מאוד גדולה שבאמת היה מגניב להפיל אותה.
השעה עכשיו 9:51
אני מרגיש געגועים בכל הגוף, בא לי לעוף מפה ופשוט ללכת, אבל צריך להשמיד את ארגון הטרור הזה כדי לחזור לחיים שלי ולמשפחה שלי ואני יעשה הכל כדי לחזור ואם צריך אני ישטח את עזה לבד כדי לחזור אליהם. המטרה הראשונה אצלי בראש זה לחזור הביתה!!! ובגלל זה אני ילחם עד הסוף ואני ילחם על זה, אין סיכוי כזה שלא חוזרים.
15.11.2023
קשה מאוד, זה היום ה־20 מאז שהתחילה המלחמה אבל עד עכשיו לא הרגשתי את זה ורק עכשיו הכול נופל עלי בבום. אני מפחד, אני חושש, אני בנאדם! נעדכן בהמשך.
שבת 16.12.2023
יום 70 למלחמה
אחרי חודשים שלא ראיתי בית לא יודע מה אני מרגיש כבר…
מחר (ראשון) אני יוצא הביתה ואני מאוד שמח. התגעגעתי לאמא, אבא, ג'וליה, ג'ינא, סבא, סבתא, דודים, דודות, כולם כולם כולם בלי יוצא מן הכלל.
ראיתי הכול במלחמה הזאת וגם גדלתי ולמדתי הרבה, ולכל זה יש מחיר מאוד כבד. לאבד חברים ולהפסיד שותפים לחיים ומראות מאוד קשים.
אבל איך שהוא המשכתי והייתי חד מטרה למרות הכעס הגעגוע והקושי וזהו, הכל כייף.
הערות
לאבד חברים: סופיאן התקשר לאביו חאלד מלב עזה וביקש ממנו שילך ללוויה של חברו סמ"ר גל הרשקו ז"ל, שאליה לא יכול היה לצאת תוך כדי הלחימה. לאחר הלוויה סופיאן התקשר לאביו כדי לוודא שהגיעו מספיק אנשים. כשאביו אישר שהגיעו רבים, סופיאן אמר: "מגיע לו. גל הוא בן אדם טוב, מגיע לו שהרבה אנשים ילוו אותו בדרך האחרונה שלו".
להלווייתו של סופיאן עצמו הגיעו כעשרת אלפים איש מכל רחבי הארץ.
הכל כייף: סופיאן מסיים את מה שהפך למכתבו האחרון במילים "הכל כייף”, בסתירה כמעט מוחלטת למשפטים הקודמים. חאלד אביו מספר ששתי המילים האלה נותנות לו כוח להמשיך.
זה מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה"
שהם משה בן הרוש
סמ"ר שהם משה בן הרוש ז"ל, מחיספין, לוחם בסיירת נח"ל. נפצע בקרב על מוצב כרם שלום ב־ 7 באוקטובר ונפטר מפצעיו ב־ 26 באוקטובר 2023 . הותיר אחריו הורים וחמישה אחים. בן 20 בנופלו.
על המכתב
המכתב האחרון של שהם נכתב ב־3 ביולי 2023. שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה, לקראת כניסה למבצע בית וגן לסיכול טרור בג'נין. לפני הכניסה הכין המפקד את שהם וחבריו הלוחמים לכך שאולי לא כולם יחזרו בשלום מהמבצע המורכב. שהם, שלא היה אדם כותב, החליט אז לכתוב את מכתבו האחרון.
ב־7 באוקטובר שהם לחם בקרב ההגנה על מוצב כרם שלום ונפצע אנושות.
בתקופת האשפוז, כשהיה ללא הכרה, משפחתו לא עזבה את מיטתו. אורי אחיו פתח את מכשיר הטלפון של שהם כדי להשמיע לו ממנו שירים שאהב, ונתקל בקבוצת הווטסאפ של שהם "אני ועצמי" שבה היה טקסט אחד בלבד. אורי, שרצה להאמין ששהם עוד ישתקם ויחזור לחיים, לא התעכב על המילים.
כעבור כשלושה שבועות שהם נפטר מפצעיו. רק חצי שנה לאחר פטירתו של שהם, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, התכנסה המשפחה וקראה את המילים יחד לראשונה.
המכתב
העולם מעוות, העולם לא תקין, העולם מפחיד, העולם מלא בדברים שאתה לא יודע. העולם מוזר, העולם שגוי, העולם דפוק אבל אפילו עם כל החסרונות שלו העולם יפה, העולם פתוח בשבילנו לגלות אותו, העולם פתוח להצעות וזה בדיוק מה שיפה בעולם, שהוא לא יפה.
אני יודע, זה משפט קצת מצחיק, אבל אני אוהב את העולם שאני חי בו. אני אוהב את הרגעים שאני מבלה בו, אני אוהב את כל התחושות שאני מקבל ממנו, את כל החוויות שהוא נותן לי, את כל הניסיון שהוא מעביר אותי, כי אחרי הכל זה העולם שלנו. זה העולם שאני מבלה בו את החיים שלי, את כל הזמן שלי ואת כל הרגעים שלי…
אז אני רוצה לומר לעולם משהו. אתה מוזר לי, אתה אחר לי, אתה לא ברור לי, אתה שונה לי, אבל תודה לך. תודה שאני חי בעולם שונה, בעולם לא רגיל, בעולם מפחיד, באמת תודה!
אני לא רוצה לחיות בעולם אחר. אני רוצה לחיות בעולם הזה, בעולם המעוות והלא תקין הזה.
תודה לך שאתה מעביר אותי בניסיונות, תודה לך שאתה נותן לי כח. תודה לך שנתת לי אהבה, שנתת לי הורים, שנתת לי חברים, שנתת לי בית, שנתת לי חיים.
הערות
אני רוצה לחיות בעולם הזה: הפציעה הקשה של שהם גרמה לו למוות מוחי. אחרי מותו משפחתו תרמה את איבריו לחמישה אנשים, שממשיכים לחיות בעולם הזה בזכותו.
תודה לך שאתה נותן לי כח: ב־7 באוקטובר, ברגעי הפשיטה הראשונים של מחבלי חמאס על מוצב כרם שלום, הכאוס היה אדיר. שהם ושניים מחבריו היו הראשונים להתעשת, להסתער ולהשיב אש, וניהלו קרב בלימה הרואי.
"אני עשיתי חיים משוגעים"
עומרי שורץ
סגן עומרי שורץ ז"ל, משדמות דבורה, צוער בגדוד גפן, שירת כלוחם בסיירת צנחנים. נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־ 20 בדצמבר 2023. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. בן 21 בנופלו.
על המכתב
עומרי כתב מכתב פרידה פעמיים. ב־7 באוקטובר, בעיצומה של לחימה קשה בהגנה על קיבוץ כיסופים, עומרי וחבריו ללחימה תפסו מחסה זמני מאחורי בית הקברות הסמוך בשל התרעות על ירי טילים. עומרי שלף מכיסו פנקס ספירלה קטן וכתב בעמוד הראשון מכתב פרידה. הפנקס הפך ליומן המלחמה של עומרי בעזה והוא המשיך לכתוב בו עד יום מותו. ב־2 בדצמבר 2023, לקראת יציאה לפעילות מורכבת, כתב את מכתב הפרידה השני. שבועיים וחצי אחר כך נפל בקרב.
ב־14 באוקטובר, בין שני המכתבים, עומרי כתב ביומנו: "לא כתבתי הרבה זמן… אני חושב שזה בגלל שסכנת המוות פחות אופפת אותי לתחושתי. הכתיבה החלה כי רציתי שישאר ממני זיכרון כתוב טרי, ומכתבים זה לא בשבילי, זה מקרב את הסוף".
המכתב
7.10.23
בדיוק יצאנו מכיסופים. שוכבים פה בשטח הפתוח מאחורי הבית קברות, כל דקה 'גשם סגול'. אני רושם כאן כי אני מבין שהקרב הקטלני שעברנו הוא לא האחרון.
אז למשפחתי אכתוב שחינכו וגידלו אותי כמו בספר, אמא ואבא אני אוהב אתכם, אתם הכי טובים שיש. זוג עם לב אחד, שילוב מדויק בין לב ומוח.
נועם אחי, אתה מלח הארץ הזאת ואני אוהב אותך.
ולולה אחותי, שמרי על כולם שפויים, הרי את הכי חכמה כאן.
2.12.23
יוצאים לפשיטה מורכבת הלילה, אבל החיוך לא יורד מהפנים. לזה חיכיתי, לזה התאמנתי, אני חלק מהמורשת של המדינה הזאת. הכל מובן פתאום. הדור שלנו, התור שלנו.
החיוך לא יורד כי כל החוויות שצברתי, והאנשים שאיתי בדרך, לא מאפשרים לי. לא יכולתי לבקש חיים טובים יותר, לא הורים אוהבים יותר, לא משפחה מגובשת יותר, לא אהובה גדולה יותר, לא חברים טובים יותר.
תמשיכו לצחוק ולהנות, כי אני עשיתי חיים משוגעים.
הערות
שהקרב הקטלני שעברנו הוא לא האחרון: עומרי נלחם באותו יום ברחבי העוטף על הגנת המקום שהיה לו לבית. אחרי התיכון הוא התנדב לשנת שירות בקיבוץ בארי ונפשו נקשרה בנפשם של בני הקיבוץ. במהלך המלחמה, כשיצא לחופשה של שעות ספורות, במקום לנסוע לביתו נסע ישירות למלון בים המלח שבו שהו מפוני בארי. באותו יום הכריז שאחרי השחרור יעבור לגור בקיבוץ. את המלחמה בעזה עומרי כינה "מלחמת בארי".
הדור שלנו, התור שלנו: ב־20 בדצמבר 2023 עומרי כתב ביומנו: "המלחמה לא קשה, יש אוכל, מזרונים, ובגדול כל מה שצריך. אם סבא יעקב עשה סצנת מילוט באירופה הקרה עם ילד בן שמונה על הגב, מי אני שאתלונן". שעות ספורות אחר כך נפצע בקרב והמשיך להילחם בגבורה עד שנהרג.
תמשיכו לצחוק ולהנות: בעקבות המכתב של עומרי, האמן יהלי סובול הוציא לאור את השיר "עומרי, שומע?" ובו המילים: "עומרי שומע, אתה ציווית להיות שמח, אבל שבעה זו מסיבה גרועה... בסולם של מאחד עד מאה, זאת לא צוואה קלה".
"אם כבר מסר מעולמות אחרים, שיהיה אותנטי"
איתן קופלוביץ
סרן (מיל') איתן קופלוביץ ז"ל, מהושעיה, קצין שריון בגדוד 129 , חטיבה 8. נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־ 15 ביוני 2024. הותיר אחריו אישה, בן, הורים וחמישה אחים. בן 28 בנופלו.
על המכתב
איתן כתב את מכתבו האחרון בקובץ וורד במחשב ב־31 במאי 2024.
הוא היה אחרי סבב מילואים בגבול לבנון ולקראת יציאה לסבב מילואים שני בעזה. הוא לא סיפר על המכתב לאיש.
שלושה שבועות אחרי שנפל בקרב, יעל אשתו מצאה את המכתב במקרה. היא פתחה את המחשב של איתן ונתקלה במסמך וורד פתוח ולא שמור שנפתח במילים: "אם איכשהו לא אחזור".
המכתב
אם איכשהו לא אחזור
אני יודע, זה הפתח לכל הפאתוס והדרמה שאדם מת יכול לשפוך לתוך העולם החי, אני לא מתכוון לנצל את זה. ראשית אני מת, אז זה לא אמור לעניין אותי.
שנית, אם כבר מסר מעולמות אחרים, שיהיה מסר אותנטי.
לא אהבתי את כולכם ואני לא חושב שאחרי מותי תתחילו לאהוב פתאום אחד את השני.
אין לי עניין בהתנדבות, מצפה, טיילת על שמי.
אני מרגיש שהציבוריות שלנו עייפה כבר מזיכרונות.
בואו נחבק את הריטואל הדתי, נעלה נאמר כמה פסוקים ונלך הביתה, וכמו סבא קופלו, ברגע שתרגישו שזה כבר מכביד ומגייסים אחיינים כדי להשלים מניין, כנראה שזה הזמן לעצור, ואני ודאי אסלח לכם.
יעלי שלי, תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי. קסם שמסרב להתפוגג, תמימות לצד קשיחות, כוח לצד רגש, אהבה לצד אהבה נוספת. אין סתירות בדמות שלך. הכל מושלם מבחינתי.
אני זוכר כשהיינו ילדים בכיתה ב' או ג' ראית אותי קופץ על האבנים הצבעוניות בשלב ג' ומדמיין את האבנים שאינן צבעוניות כאילו הן לבה שאסור ליפול לתוכה, את סיפרת לי שאת גם עושה ככה לפעמים.
רותי נפטרה כמה שבועות אחרי זה, ושבוע אחרי זה אני זוכר שהגעתי ראשון לכיתה, ואת הגעת שנייה, וכשהגעת לא ידעתי מה לומר, כי עוד לא פגשתי מוות, ואמרתי לך מזל טוב שחזרת, ואת כמובן נהנית מזה ואמרת: איתן, לא אומרים על דברים כאלה מזל טוב, ואז אמרתי: טוב, סליחה, אז מה אומרים, ואת גם לא ידעת כמדומני.
בכל מקרה גם עכשיו אין לי ממש מילים, לא השתפרנו בהרבה בהיבטים האלה של התמודדות עם המוות. אולי אומר לך שאת חזקה יותר ממה שאת חושבת, או שבמקומות מסוימים אני בכלל מרגיש שהגבלתי אותך, להכל אני מאמין אבל אולי באמת צריך קצת לתת מקום לשקט הזה, לרגע קצר של דממה.
כי אולי הניסיון למלא את החלל ברעש עשייה דיבורים ותנחומים לא תמיד יעשה טוב, אולי לא, יפה שלי זה שלך.
פעם לפני הרבה שנים הייתה לי מחשבה שאם אגיע למצב של סבא קופלו אני לא ארצה להמשיך.
לקראת השנה החדשה חשבתי על זה כמחשבה אנוכית. תן לי לגווע כואב ומהר בגיל מבוגר מאוד, אחרי שהשלמתי הכל, אחרי שכל הקשרים בחיי קצת דעכו, שאהיה גם ככה זיכרון של אנשים ולא נוכח מאוד בחייהם, תן לי ללכת אחרי יעל, תן לי לראות את בעז גדל להיות מבוגר שיכול לדאוג לי, ותן לו לתת לי מספיק כדי שהוא ירגיש שהוא עשה די. תן
הערות
לא אהבתי את כולכם: "איתן הכיר את התבנית של 'מכתבי הנופלים' ובחר לכתוב אחרת", מסבירה יעל אשתו. "גם לא התאים לו להשתתף בספר הזה. המכתב שהוא השאיר, בקובץ שאפילו לא טרח לעשות לו סייב, מרגיש כמו מחשבות שניסח לעצמו ולא לציבור הרחב. ובכל זאת בחרתי להקריא אותו בשלושים של איתן, וגם לפרסם אותו כאן, כי היה לי חשוב לבטא את הקול השונה הזה. לי לא היה 'מודל שכול', אז משהו במסר הייחודי והשונה של איתן ביטא עבורי הרבה רגשות והביא נחמה מסוימת. ואולי יש עוד מישהו שזקוק לשמוע את הקול הזה".
סבא קופלו: יעקב קופלוביץ, סבא של איתן, עבר אירוע מוחי עשור לפני המלחמה ואחריו תיקשר עם סביבתו באופן מוגבל. הוא נפטר זמן קצר לפני שאיתן נהרג. איתן אהב את צוואתו של סבא קופלו, שהייתה בעיניו צנועה כמו דמותו.
אהבה לצד אהבה נוספת: איתן ויעל הכירו בגיל שש והיו חברי נפש מאז ועד יום מותו. בשלב מסוים בגיל ההתבגרות לחברות העמוקה שלהם התווספה קומה של אהבה רומנטית, ובגיל 24 הם נישאו.
רותי: רותי, אמא של יעל, נפטרה מסרטן כשיעל הייתה בת שבע. באותה תקופה היא הייתה עבור איתן רותי מהיישוב, אמא של יעל, חברתו לכיתה.
תן: "כשקראתי את המכתב בפעם הראשונה, הייתי בטוחה שהוא קטוע", מספרת יעל אשתו. "לחצתי על כפתור 'הקודם' בוורד שוב ושוב, ולא מצאתי עוד משפט שהיה שם ונמחק. ואז הבנתי שזה זה. אני חושבת שזו תפילה".
"עוד כמה רגעים אתם כבר איתי פה"
נווה יאיר אסולין
סמ"ר נווה יאיר אסולין ז"ל, מכרמית, לוחם בגדוד שמשון, חטיבת כפיר. נפל בקרב בצפון רצועת עזה ב־ 11 בנובמבר 2024. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. בן 21 בנופלו.
על המכתב
נווה כתב את המכתב האחרון שלו ב־12.11.2023 בפתקים בטלפון.
באותם ימים הוא שירת בגבול לבנון והיה לקראת כניסה קרובה לעזה. הלוחמים בגבול לבנון היו נתונים למתקפות טילים בלתי פוסקות. באחד הימים שלח נווה תמונה לאחותו ספיר מתוך הכוונת של הנשק, כשהוא מכוון אותו על מחבל בעמדת שמירה לבנונית, ומנגד המחבל מכוון עליו. הוא כתב לה: "אחותי, אני יכול למות פה בכל יום".
כעבור שנה נווה נפל בקרב בעזה. כשהוריו קיבלו את הטלפון שלו הם מצאו בו את המכתב האחרון.
המכתב
היום שאחריי
אני מקווה שאת הדפים האלה אני אצטרך לשרוף בסוף המלחמה ולא יהיה בהם שימוש, אבל אם כן אז לפחות שיהיה בהם שימוש טוב.
אם קראתם את זה, כנראה שהגרוע מכל קרה. אבל תדעו באמת בלב שלם, אני גאה במה שעשיתי ולא מתחרט לרגע, וחושב שזו זכות גדולה להמשיך את דרך אבותינו בארץ ישראל ולהלחם עבור האדמה הזאת ולנקום את דם אחינו היהודים שנשחטו על היותם יהודים.
אל תשקעו בעצב על מה שקרה כי אני במקום טוב יותר, ממשיך לשמור עליכם מלמעלה איפה שאין סכנה ואני יכול להגן עליכם יותר טוב.
יש לי בקשה מכל הקרובים שלי - משפחה, חברים וכל עם ישראל - תהיו טובים אחד לשני, תאהבו יותר, תהיו יותר חברים, תיהיו יותר סבלניים, תהיו אנשים יותר טובים כלפיכם וכלפי הסביבה, יכול להיות שכל האסון הזה לא היה קורה אם לא הפילוג ומה שקרה לנו בעם, הרי על שנאת חינם חרב בית המקדש וכל עולמנו והוגלנו ל־2000 שנים ארוכות בגלות ועד שחזרנו לאדמתנו הגיע שוב השנאת חינם ואיתה האסון הכבד הזה שחווינו.
תמשיכו את החיים, גם אם אני לא ביניכם אני עדיין איתכם ועדיין רואה אתכם ונמצא איתכם בכל מקום, גם באירועים שיהיו פה לכולם בעז״ה אני יהיה שם אני מבטיח.
תחייכו, תצחקו, תאהבו ותנצלו כל רגע בחיים כי חיים פעם אחת וזו לא קלישאה, זו האמת האמיתית.
אם כבר למות אז בעד ארץ ישראל, זה הזכות והמצווה הכי גדולה שבן אדם יכול ועוד יהודי יכול לרכוש לעצמו. הרי אומרים ״מי שהציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם״ אז אני הלכתי להציל ולשמור על כל עם ישראל ועל האדמה הזאת שאני כל כך אוהב.
נפרד מכם, אבל לא לתמיד, רק לעולם החומרי הזה שהוא ממילא הבל הבלים, עם כמה אבסורדי שאני אומר את זה, עוד כמה רגעים ובלי לשים לב אתם כבר איתי פה, ונצחק על כל מה שקרה ומבטיח לכם סיפורים שיהיו לכם הזויים גם בעולם הבא.
הערות
להילחם עבור האדמה הזאת: ביום הזיכרון לחללי צה"ל 2024, תוך כדי המלחמה, פירסם נווה פוסט באינסטגרם וכתב: "מה זה להיות לוחם? זה לעשות מסעות בלי כוח בגוף, לחשוב על הדם שנשפך על האדמה הזאת כדי שנלך עליה ולקבל מזה כוח להמשיך. להיות לוחם זה לדעת שאתה תמות בשביל החבר שלידך והוא בשבילך. למה אז להיות לוחם? כי 24,213 אנשים חירפו את נפשם בשביל הארץ הזאת. כי אם אנחנו לא נשמור על המדינה הזאת, אף אחד לא יעשה את זה".
אל תשקעו בעצב: ב־7 באוקטובר נווה שירת בגבול הצפון. כששמע על ממדי הטבח שלח לחבריו סרטון, ובו אמר להם: "הגענו למצב קשה, אבל אין לי זמן ליפול לדיכאון. בינתיים נשמור על קור רוח, נשפר את הציוד שלנו, נתכונן לזה. כשיהיה את הזמן לדיכאון ניפול לדיכאון".
תהיו אנשים יותר טובים, כלפיכם וכלפי הסביבה: במהלך הלחימה נווה חילץ חתולה לבנה מפוחדת מתוך ההריסות בבית־לאהיה וביקש מהוריו שיגדלו אותה בביתו, כי בעזה אין לה סיכוי לשרוד, ויקראו לה "לאהיה". החתולה הגיעה אליהם רק במהלך השבעה שלו.
הם התקשו לקרוא לה בשם המקום שבו נווה נהרג, וקראו לה "לילי". היום הם מגדלים אותה בביתם.
מי שהציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם שלם: לפני שנווה נכנס לעזה, אביו אמר לו "שמור על עצמך, ותחסל הרבה מחבלים". נווה ענה: "לא מעניין אותי מחבלים, אני הולך להציל חטופים, אפילו אם זה יהיה רק אחד".
בשיחה האחרונה של נווה עם אמו בטלפון אמר לה: "אמא, מצאתי סימני חיים של חטופים. תתגאי בי". יומיים אחר כך נהרג.
"לא לעשות אישיו"
אביעד ניימן
רס"ר (מיל') שלמה אביעד ניימן ז"ל, ממצפה יריחו, לוחם בגדוד 222, חטיבת כרמלי. נפל בקרב בדרום לבנון בכ"א בתשרי תשפ"ה, 23 באוקטובר 2024 . הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, הורים ו־ 11 אחים. בן 31 בנופלו.
על המכתב
אביעד כתב את מכתבו האחרון בפתקים בטלפון ב־27.5.24, כשהיה בלחימה בעזה.
הוא יצא מעזה בשלום, ובהמשך נכנס לתמרון בלבנון, ונפל בקרב.
במהלך המלחמה אביעד סיפר לשיר אשתו שהשאיר לה משהו כתוב. יומיים אחרי שנפל, שיר קיבלה מהצבא את מכשיר הטלפון שלו ובו המכתב.
"הופתעתי כשקראתי אותו", מספרת אשתו. "התוכן היה מוכר לי. בהתחלה חשבתי לעצמי, אולי הוא כבר שלח לי את זה פעם? ואז הבנתי שזה מוכר לי כי אביעד מוכר לי. הוא פשוט סיכם את מי שהוא היה ואת הדברים שחשוב לו למסור לעולם".
המכתב
1. לקחת את החיים באיזי. הכל בקטנה והכל עובר אבל הכל כ"כ משמעותי. לשים לב לפרטים הקטנים שרוב האנשים מפספסים. לחבר שמסתכל ומחפש עזרה ולא נעים לו לבקש או לשכן שכותב בווצאפ הודעה לא ברורה ובעצם הוא צריך עזרה ותמיכה.
2. אנשים הם רגישים גם כשהם לא אומרים. לשים לב לא לפגוע באף אחד, גם אם לך זה נראה התנהגות תקינה יכול להיות שזה מפריע למישהו אחר.
3. לדעת להכיל מורכבויות. תמיד לברר את האמת שלך ולא לוותר עליה בגלל לחצים חיצוניים, אבל כן להיות פתוח לשמוע דעות של אנשים שונים.
להשתדל תמיד לא להיות החלטי מדי ולא לקבוע את הטון, אבל תמיד לתת מעצמך כמה שאתה יכול בצניעות ובלי לדרוש טובות בעבור העבודה שאתה עושה.
4. כסף – לא לעשות אישיו מכסף. גם אם לפעמים יש שפע ולפעמים פחות, אבל שזה לא מה שינחה את החיים חלילה. בסוף הקב"ה מוריש ומעשיר ומה שמגיע לך אתה תקבל. בכל מקרה לחיות בתודעה של שפע זה פותח את הלב.
5. משחקים ג'יפים וטרקטורונים – הכל מגניב ומוסיף פלפל בעולם המשוגע שלנו, אבל באמת שאין על הרגעים הקסומים של לימוד תורה לשמה. של ההספק והידיעה. אין יום שלא עובר עליי בגעגועים עזים לתקופת הישיבה.
שיר – חכמת נשים בנתה ביתה. חכמה וישרות בלי פניות ובלי מחשבות זרות. אם יש לי עוגן שמסדר לי את הראש בעולם הזה זאת את. הדאגה למשפחה שלנו גם כשקשה וגם כשאת לבד ברוב המשימות של השגרה של הבית והילדים היא לא מובנת בכלל. סליחה שלא ידעתי איך להעריך ולגמול לך על כל הטובה וסליחה שבקבעונות שלי קצת תקעתי אותך מלעבור דירה ליד הכינרת ולהגשים חלומות נוספים. מקווה שהדירה החדשה והשכונה יהיו נאים בעינייך.
חגי – חכם ונבון. רגיש וחכם שמבין את העולם. מעבר לנפש בריאה הקב"ה בטובו נתן לנו את התורה להנחות אותנו בהשקפה ובחיי היום יום. תשתדל ללמוד הרבה תנ"ך, זה מחבר אותנו לשרשרת הדורות ולמהות של עולם במלכות שדי.
צוריה – מזכירה לי את עצמי בדיוק. יש לך אופי ותכונות מיוחדות שיעזרו לך להגיע רחוק ולהצליח בכל דבר שתרצי. תנצלי את זה לדברים חיוביים. גם כשקשה תשתדלי להיות מחוברת תמיד לתורה הקדושה ולתפילה…
הערות
תמיד לתת מעצמך כמה שאתה יכול בצניעות: בפלוגה של אביעד ניימן המציאו פועל על שמו: "לנַיימֵן". "זה אומר להשיג כל דבר שרצית בשביל הפלוגה, ולא משנה באיזה תנאים", מסביר ידידיה, חברו לפלוגה.
"כורסת מסאז' לעמדה קדמית בגבול לבנון, טרקטורון לעמדות שהצבא בכלל לא מאשר לרכבים להתקרב אליהן, גנרטור ומקרר ומכונת ברד לאזור של השהייה, אשכרה מזגן לאיתור ששהינו בו בעזה, ומעל הכל – נס קפה ו'עד חצות', גם בתוך לבנון כשכולם מנסים לדחוף בווסט כמה שפחות ומסתפקים בקבנוס וטורטייה, והכל־הכל בשביל להרים לנו את המורל".
לא לעשות אישיו מכסף: אביעד היה סמנכ"ל בחברת נדל"ן. הוא הבין בכסף, ניהל עסקאות גדולות, וגם השקיע יחד עם שותפים בבניית מתחם צימרים ביישוב שבו גר. "הוא עבד קשה אבל לא עשה מזה אישיו", מספרת אשתו שיר. "הכסף היה בשבילו כמו משחק, פשוט נקודות שצריך לאסוף כדי להשיג את מה שצריך, לא משנה אם זה יגיע אליו או למישהו אחר שייהנה מזה. צריך לבנות בית כנסת או להקים חווה, אז מוצאים את הכסף".
תודעה של שפע: "אביעד היה מראה לי כל דבר שהוא היה כותב ומתייעץ איתי על ניסוחים", אומרת אשתו. "אני הייתי אומרת לו לא לכתוב כאן 'תודעת שפע' כי זה מונח שיכול להישמע קצת רוּחְנִיקִי ומנותק מהמציאות, ואביעד אף פעם לא היה כזה. אבל דווקא על המכתב הזה הוא לא התייעץ איתי".
משחקים, ג'יפים וטרקטורונים: החצר של משפחת ניימן הייתה מלאה במשחקים שאביעד הביא – שולחן פינג פונג, קליעה למטרה ומכונת ברד שהיה מוציא לילדי השכונה ומציע להם עסקת חליפין של כוס ברד תמורת לימוד משניות.
"הוא היה משתף את הילדים שלנו ושל כל השכונה, אבל באמת עשה את זה קודם כל בשביל עצמו", אומרת אשתו שיר. "הוא היה כמו ילד, תחרותי מאוד, משחק עם הילדים ולא נותן להם לנצח. תמיד משחק, תמיד מנצח".
בסיום המכתב, אחרי ההקדשות לחגי ולצוריה, אביעד כתב גם את שמותיהם של שני ילדיו הקטנים יותר, אבל לא הוסיף מילה. "אולי בזה שהוא לא השלים את הכתיבה, הוא לא לגמרי נפרד", אומרת אשתו שיר. "קיווה שלא באמת ייעשה במכתב הזה שימוש. אנחנו מחכים שהוא יחזור להשלים את החלק הזה".
"20 הדקות הטובות בחיי"
יואב מלייב
סגן יואב מלייב ז"ל מקריית־אונו, סגן קצין קשר גדודי בגדוד 77 בשריון, חטיבה 7. נפל בקרב על מוצב יפתח ב־ 7 באוקטובר 2023. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ובת זוג. בן 19 בנופלו.
על המכתב
מאז הטירונות ועד הרגע האחרון שלו, יואב כתב בפנקס כיס קטן. בכריכתו האחורית הניח דף שתלש מהפנקס וכתב בראשו: "להסתכל כשקשה". תחת הכותרת נכתב: "ראש מורם. להוות דוגמה. להיות הכי טוב. לחתור למגע. להתאפס וסוויץ' במוח. לטרוף ברבאק".
ב־7 באוקטובר הוביל יואב קרב קשה מול מחבלי חמאס שניסו לפשוט על מוצב יפתח הסמוך לזיקים. לאחר כשעה של לחימה עיקשת הוא נפצע אנושות. בדקות הקצרות שבין הפציעה לבין מותו בחר יואב לשלוף בכוחותיו האחרונים את פנקס הכיס שלו, אף שהיה עליו גם טלפון נייד. הוא כתב בפנקס את מילותיו האחרונות בכתב יד חלש ומטושטש.
המכתב
20 דק' הטובות בחיי.
עלינו עד פה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו.
חושב עליך ואחשוב כל המסע.
אני אוהב אותך.
הערות
20 הדקות הטובות בחיי: "כדי להבין את המשפט הקצר והמפליא של יואב", מסבירים הוריו, "צריך לצלול אל מה שמקופל באותן דקות, שהיו תמצית מזוקקת של כל מה שיואב הזכיר לעצמו בפתק 'להסתכל כשקשה'".
בגלל בעיה רפואית שהייתה לו, יואב יכול היה לקבל פטור משירות קרבי. הוא בחר להיאבק והצליח להגיע לתפקיד קצין תקשוב במסלול קרבי.
בימים שלפני 7 באוקטובר החליט מיוזמתו, מתוך תחושת אחריות לכשירות הגדוד, להשקיע לילות שלמים כדי לתקן יחד עם חיילת נוספת את כל תקלות התקשוב של הטנקים שבגזרה, שהייתה אז שקטה מאוד. ב־6 באוקטובר כתב לאביו בווטסאפ, בתשובה לשאלה "מה שלומך?" "שלומי כשלום הטנקים שלי. לא משהו".
בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלה מתקפת הטילים, יואב הספיק עוד לתמוך באותה חיילת, שלקתה בחרדה. הוא חיבק אותה ואמר לה: "אני רוצה שתמיד תזכרי שבזכותך יש עכשיו עוד ארבעה טנקים כשירים על הגדר".
יואב היה הקצין התורן ולמרות שהיה נטול ניסיון קרבי, לקח אחריות על הלחימה במוצב. הוא הנחה את החיילים שהיו חמושים במיגונית לשמור על אלו שבפנים ולא לבוא בעקבותיו, וזינק עם חמישה לוחמים נוספים להדוף את המחבלים הרבים שארבו מחוץ לשער הבסיס.
בקרב הראשון והאחרון בחייו יואב חיזק ועודד את הלוחמים הוותיקים שלצידו ויחד הם הצליחו, מעטים מול רבים, למנוע את כיבוש המוצב.
אני אוהב אותך: יואב, שכל חייו הקפיד לדייק במילים, לא ציין נמען ספציפי בשום חלק במכתב. "הוא בחר בדיוק מה לכתוב ולא השמיט מילה", אומרים הוריו מאיה ואלכס. "הוא כתב לכל מי שאוהב אותו, ואהבו אותו הרבה אנשים". יותר מהוודאות למי מכוונות המילים, הם מספרים, מנחמת אותם הידיעה שמילותיו האחרונות היו אהבה.
"תראו איזו אימפריה גידלתם"
דניאל טואף
סרן דניאל מימון טואף ז"ל, ממורשת, סגן מפקד פלוגה בגדוד שקד, חטיבת גבעתי. נפל בקרב בדרום רצועת עזה ב־17 בספטמבר 2024. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים. בן 23 בנופלו.
על המכתב
דניאל כתב את המילים האלה ב־27 באוקטובר 2023, לקראת תחילת התמרון הקרקעי בעזה.
הוא שלח את המכתב לקשת, חברתו הטובה, וכתב לה: "וואי. כתבתי עכשיו מה אני הולך להגיד לחיילים לפני שניכנס ועוד משהו למשפחה. איזה מרגש זה. את לא מבינה. נשבע, בחיים שלי לא התרגשתי ככה".
למחרת דניאל הקריא את המילים לחייליו, לקראת הכניסה הראשונה לעזה.
דניאל דיבר לקהל של חיילים רבים, ובכל זאת בחר להקריא בדבריו גם מילים אישיות לבני משפחתו, שקיבלו את הטקסט מקשת לראשונה רק אחרי מותו, כמעט שנה מאוחר יותר.
המכתב
אני אתחיל מזה שאני זוכר שכשהייתי ילד תמיד סבא וסבתא היו אומרים שכשאגדל כבר לא יהיו מלחמות ולא יצטרכו צבא. מהר מאוד הבנתי שזה לא נכון, כי למדתי להכיר מה זה עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו.
אנחנו נמצאים ברגע היסטורי, רגע שיזכרו לדורות, ואנחנו כאן זכינו לקחת חלק בהיסטוריה הזאת. פרק נוסף בסיפורו של העם היהודי.
תמיד כל חלק כזה בסיפור של העם היהודי מתחיל מדבר אחד והוא ריבים פנימיים שלנו בתוך העם, כשאנחנו מעיזים להעלות על דעתנו שגם מי שחושב אחרת ממני הוא פסול ודפוק ולא חלק מהעם, ולא חלק מאיתנו וסתם מנותק.
תמיד כשמגיעים המשברים בעם יוצא מהם אסון לאומי כמו זה שקרה לנו ממש עכשיו - תינוקות נשחטו, משפחות שלמות נגדעו ואנחנו נותרנו כאן עם מדי צה"ל שצריך להגן על עמו, ונכשלנו. צריך להגיד את האמת.
עכשיו תורנו, תורנו להיות אלה שנוטלים את העול ולוקחים אחריות על העם. כמו אברהם, יצחק ויעקב כל אחד בניסיון שהיה לו - משה שהעלה את העם לארץ, יהושע בן נון בכיבוש הארץ, דוד שלמה ומלכי ישראל, אסתר ומרדכי, החשמונאים, אנשי המחתרות, הפרטיזנים, היהודים שהיו בתלאות השואה, לוחמי צה"ל לדורותיהם, כולם לקחו אחריות על העם שלהם. עכשיו תורנו.
לפני חודש וחצי היה ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום כיפור. התפללנו כולנו למען הכלל, ואני אישית – תמיד הדבר שאני הכי משתדל לכוון בו זה ספר חיים טובים. הרי הכוונה כאן היא לא שנחיה עוד שנה ולא נמות, הכוונה כאן היא שיהיו לנו חיים של משמעות ועשיית טוב למען עם ישראל וארץ ישראל.
תמיד אני מכוון בזה הכי הרבה ומבקש שיהיה לנו חיים של עשייה למען הכלל, של נתינה למען העם והארץ. חיים שבהם אני הופך את העולם למקום טוב יותר, את העם שלי לטוב יותר. זאת תכלית החיים וכאן הגעתי לרגע וזכיתי לעשות את הדבר הזה ולחיות את החיים האלה, חיים של כלליות ועשיית טוב למען עם ישראל בגופי ממש.
תודה על חינוך מדהים ללא פשרות עם ערכים נצחיים של עם נצחי שתמיד ינצח. לאחים היקרים שלי אני אוהב את כולכם. מכולכם למדתי, אני תמיד גאה לספר מה שאתם עושים. אתם הגאווה שלי. גם אם לפעמים אני מתנהג כמו ילד מפגר, תדעו שתמיד אני אוהב אתכם וגאה בכם.
תודה לאבא ואמא שכל החיים נתתם לי מה שהייתי צריך, אבל אף פעם לא נתתם לי לעוף על עצמי ולחשוב שאני כל העולם.
כל החיים אני רואה איך אתם דואגים לעשות טוב בכל מקום שבו אתם נמצאים. אם זה אמא שעובדת ימים כלילות ומוטרדת כל הזמן מבעיות שיש בעם שלנו במקומות בהם היא נמצאת, ואיך היא תמיד לא עומדת מנגד ודורשת שהצדק והאמת הם אלו שיצאו לאור. ואם זה אבא שכל הזמן עובד בשביל העם, בשביל הביטחון של העם שלנו, ונהנה מזה בצורה מעוררת השראה. אתם מקור חיי.
אדם תבנית נוף מולדתו, הנוף שאני גדלתי עליו זה הנוף הזה של נתינה אין סופית ועשייה של דברים למען הכלל ולא הסתכלות אישית רק על עצמי.
אני אוהב אתכם ודורש מכם: כל עוד אני נמצא שם כדי להילחם ברוע ולהשיב את הטוב לעם ישראל - אתם תהיו שם בבית ותמשיכו לעשות טוב לעם שלנו. אל תעצרו אף פעם. תמיד תהיו עם ראש מורם וחזה נפוח כי אתם הצלחתם לחנך דור נאמן ומסור לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
תראו איזה אימפריה גידלתם, כל ילד והייחודיות שלו בתרומה לעם ישראל. זאת הוכחה להצלחה של הורים טובים. כולם צריכים לקנא בכם שככה הצלחתם.
וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים, ובכל מלאכת עבודת הבורא.
זה מה שאתם עשיתם והצלחתם ואני מתפלל שאני אצליח כמוכם. ניפגש בקרוב ומבקש תמיד לשמור על חיוך, לא משנה מה קורה, ולהמשיך לעשות למען העם והארץ. אוהב אתכם בלי סוף.
הערות
ונכשלנו: ב־7 באוקטובר דניאל תפס קו בשומרון, ובכל זאת כישלון ההגנה על העוטף מוגדר כאן ככישלון שגם הוא לוקח בו חלק. חייליו מספרים שדניאל היה דרוך תמיד כמפקד, וגם בתקופות רגועות דאג להיות במוכנות שיא לקראת מלחמה אפשרית. ב־7 באוקטובר דניאל ומחלקתו היו הראשונים מהגדוד להגיע לעוטף.
גם אחרי 11 חודשי לחימה רצופה, דניאל חתם את השיחה האחרונה עם אביו במילים: "בשביל זה אנחנו פה. עד הסוף וכמה שצריך".
בגופי ממש: בדיעבד, משפחתו גילתה שבאחת הפעילויות דניאל נפצע בכתף. הוא סירב להתפנות, טיפל בעצמו והמשיך להילחם עם כתף פצועה, בלי לומר דבר.
ניפגש בקרוב: אף על פי שהנאום כתוב כמכתב פרידה ובסוף המשפט הזה עצמו דניאל מבקש מהוריו לשמור על החיוך "לא משנה מה קורה", דניאל כותב כאן להוריו "ניפגש בקרוב".
אחד המפקדים שנכח במעמד מספר שבסוף הנאום, אחרי שהקריא את החלק שפונה למשפחתו, אמר דניאל לחייליו: "תתקשרו להורים שלכם ותספרו להם כמה אתם שמחים, גם אם אתם מפחדים. אל תלחיצו אותם, לא תרוויחו מזה כלום, לא אתם ולא הם. תעבירו להם את הרוח הגדולה שנמצאת אצלנו".
במהלך המלחמה נתקלו שלמה קווס ורחלי פלנט־רוזן במילים אחרונות שכתבו לוחמים, והרגישו שצריך לתת להן חיי נצח: "המילים האלה הן אוצר, אז נאצור אותן". מהיוזמה המשותפת נולד "אם אתם קוראים את המילים האלה", ספר שמאגד 49 מכתבים אחרונים של נופלי המלחמה, כשלצד כל מכתב מופיע הסיפור שמאחוריו. יש מי שכתבו בהפוגה שבין הקרבות בעוטף, אחרים כתבו רגע לפני שנלקחו הטלפונים בכניסה לעזה, כשהרגישו שזאת ההזדמנות האחרונה, ויש כאלה שלא כתבו במשך חודשים ועשו זאת ימים ספורים, או אפילו שעות, לפני שנפלו בקרב.
הספר בהוצאת טוֹבִּי מבית הוצאת קורן־מגיד, וחלק מההכנסות נתרמות להנצחת נופלי המלחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
