ביום שלישי, לפני יומיים, 543 ימים בשבי חמאס, חגג בר קופרשטיין יום הולדת 23. סליחה, לא חגג, ציין. סליחה, לא ציין, בני משפחתו ציינו בכיכר החטופים בתל-אביב, במקום הכי עצוב בעולם. ואם לא הכי עצוב, כמעט הכי עצוב. וכל זה בשעה שבמנהרות המוות של חמאס, הולכת ושוקעת התקווה. שם. וגם בכיכר החטופים. וזה נאמר למרות שמעל הבמה ניסו הדוברים, אמו של בר, ג'ולי קופרשטיין, אביו טל, אחיו והאחרים להיאחז בשרידיה ההולכים ומתכלים שאת יום ההולדת הבא של בר יחגגו עימו. לא יציינו, יחגגו.
2 צפייה בגלריה
טל קופרשטיין, אביו של החטוף בר קופרשטיין בהפגנה בכיכר ג'וינט בירושלים
(צילום: שלו שלום)
"אני לא אוותר עליך לעולם", אמר שם אביו, שלפני חמש שנים עבר תאונת דרכים קטלנית ורק עתה שב לדבר, מעט ובקושי רב. "אני רוצה שכולם ישמעו את הקול שלך דרכי", אמר, "אני עושה כל דבר שאני יכול. לא אוותר עליך לעולם".
הוריו של בר קופרשטיין בפנייה אישית לראש הממשלה
(צילום: מטה משפחות החטופים)
האב גם ביקש מראש הממשלה בנימין נתניהו "שיתמקד בחטופים". "אתה יוצא להונגריה", אמר, "וגם שמעתי שאתה מאריך את שהותך שם לסוף השבוע, ואנחנו כאן חרדים, כואבים, שבורי לב". ואז ביקש שיקצר את שהותו, התחנן על נפש בנו, על נפשם של שאר החטופים. "כל דקה, כל שעה, כל יום", אמר, "הם קריטיים בשבילם".
אבל ראש הממשלה טס להונגריה, וראש הממשלה גם יאריך את שהותו ויבלה שם עם רעייתו במלון ראוי, יש להניח, מסוג המלונות שמדינת ישראל שילמה עליהם לאחרונה 66 אלף דולר, או אם רוצים, כמעט רבע מיליון שקלים.
היו בכיכר כמה מאות אנשים. אנשים מבוגרים שישבו מול הבמה על כיסאות פלסטיק וצעירים יותר וגם צעירים פחות שעמדו מסביב. חלקם הגדול בני משפחות של 59 החטופים, החיים והמתים, כאלה שכמעט גרים במקום הזה. שהכיכר הפכה להיות ביתם השני. היה שם גם כל מה שצריך ליום הולדת: שולחן עם דברים טובים, עוגה עם נרות, בלונים צהובים שהופרחו לשמיים השחורים ולרגע צבעו אותם באור. ואנשים שבאו לברך, ואנשים שבאו לשיר, כמו אופיר אלחייני ששר "יום אחד זה יקרה", והזמין את הקהל לשיר עימו, שיר שהוא כמו תפילה. "וזה יבוא, אתה תראה, והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל".
"איך אתה מרגיש שם ביום ההולדת שלך?" שאלה ג'ולי אמו של בר, ולא שאלה אם הוא בכלל יודע שהיום הוא יום הולדתו, ואם מישהו מאלו שנמקים שם עוד יודע את מניין הימים, השעות, הדקות, השניות
ואחריו עלתה ג'ולי, אמו של בר. "איך אתה מרגיש שם ביום ההולדת שלך?" שאלה, ולא שאלה אם הוא בכלל יודע שהיום הוא יום ההולדת שלו, ואם מישהו מאלו שנמקים שם עוד יודע את מניין הימים, את מניין השעות, את מניין הדקות, את מניין השניות, את מה שמופיע על השעון הענק שלצד הבמה, זו שעליה נכתב בגדול "את אחי אני מבקש", שמאחוריה על המסך הענק הוקרנו פניו היפים של בר, ופניהם של 59 החטופים. "חיים שלי", היא אמרה, "בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואענך". ומאיה שמיאל, בת דודתם של איתן הורן החטוף ושל אחיו יאיר הורן ששב משם, שאלה: "איך אפשר לומר שאנחנו בני חורין אם 59 מאחינו ואחיותינו נמצאים עדיין בשביה ובצרה?"
ודיברו שם על אחדות. אמרו שצריך להיאחז בטוב, לבחור באהבה ולא בשנאה, ואמרו שאולי עוד יזכו לראות בשובם עד ליל הסדר. אולי קיוו שלא יצטרכו לבהות עוד שנה בכיסא הריק, כי אין דבר נורא מכיסא ריק. אולי קיוו שהעובדה ששר הביטחון מבטיח מלחמה בעזה, מלחמה מהגיהינום, לא תבוא על חשבונם של החטופים. כי מה כבר נשאר לקוות אליו כשהמדינה כולה שוקעת לתוך קטארגייט, הולכת לאיבוד בין הפרשיות הרודפות זו אחר זו, נופלת שוב ושוב אל בור תחתיות שאין בו בשורה? וכל הזמן הזה על המסך פני הילד עם העיניים הכחולות, שמפריחים בלונים ומדליקים נרות לכבודו, והוא לא כאן.
