שבוע רגיל בישראל. במוקד - הצמד הלוהט "קטארגייט" והמשבר בין הממשלה לראש השב"כ, כשברקע "שגרה": המשך מלחמה בעזה, שבמהלכה צה"ל כבר השתלט על למעלה משליש משטח הרצועה (עד כה, בלי סימני ויתורים וכניעה מצד חמאס); התרחבות התקיפות בסוריה, תוך החרפת הטונים כלפי טורקיה; ירי טילים מתימן; תקיפות בלבנון; עימותים באיו"ש; ודריכות לקראת תקיפה באיראן.
הכותרת
"סימני שבירה בחמאס? הזיכרון של הישראלים קצר מאוד"
23:23
המלחמה הפכה לנתון קבע בישראל, ומבחינת מקבלי ההחלטות היא המענה לשאלה המתמשכת: מהי בעצם האסטרטגיה. אותה ההנהגה שבראה את קונספציית 7 באוקטובר שנשענה על הכלה, שלום כלכלי וניהול סכסוכים, החליטה על תפנית חדה המוצגת כמעין "לקח" מהמחדל שהתפרץ לפני 18 חודשים: שימור עימות, בלי הגדרת תכלית ברורה או מסגרת זמן. מדובר בהתעקשות עקרונית שלא לפתח אסטרטגיה, בין היתר, מתוך הבנה שעצם הדיון יציף דילמות חריפות ויחייב הכרעות שיערערו על שלמות הקואליציה.
וכשאין אסטרטגיה מפזרים פנטזיות: הניצחון המוחלט בעזה נשען על ההנחה כי עוד כוח יביא להגמשת חמאס, וכי כל העת ניכרים "סימני שבירה" של הארגון; האמונה היוקדת ולפיה תוכנית טראמפ לגבי עזה ברת-מימוש, אף שאין שום מדינה שמוכנה לשתף פעולה עימה, ו-וושינגטון עצמה מאבדת בה עניין; שנצליח באמצעות כתישת וריקון מחנות הפליטים באיו"ש לעקור מתודעת הפלסטינים את זיכרון הפליטות, ולממש דה-רדיקליזציה שלהם; וכי אנו בדרך לעיצוב מזה"ת חדש - יציב וידידותי יותר כלפי ישראל.
ההישגים הדרמטיים שצברה ישראל לפני כחצי שנה, נשחקים נוכח התעקשותה להמשיך בלחימה מבלי להציג במקביל אסטרטגיה ברורה
האין-אסטרטגיה הישראלית מבוססת על רכיב חדש-ישן: תפיסת שטחים. עזה וסוריה, ובאופן מוגבל יותר גם לבנון, ממחישות את הקונספציה החדשה שמתיימרת להיות מסקנה מניסוי מדעי רציני: "הערבים מבינים רק כשלוקחים מהם שטח". כל זאת, תוך התעלמות מלקחי ההיסטוריה, למשל מלחמת 1967 שהוכיחה כי כיבוש שטח לא הוביל לרתיעה.
ברקע, מתחזק חשד לפיו מניעים אידיאולוגיים-דתיים בדבר שלמות הארץ מתחפשים לנימוק ביטחוני-אסטרטגי, כפי שעולה בצורה ברורה בהכרזות ראשי הציונות הדתית, ובראשם השר סמוטריץ' שכבר הבהיר שיעדו הוא שינוי ה-DNA של איו"ש וכי הוא דרוך לאישור אמריקאי לסיפוח שטחים באזור.
מאחורי החזות הבוטחת נחבא חוסר הבנה עמוק לגבי האויב והסביבה: זלזול עמוק בחמאס, חיזבאללה והאיראנים שאומנם חטפו מהלומות קשות, אך שרדו; אי-הבנת המהות וההיגיון הבסיסיים שלהם, ולא פעם הכלת תפיסה צבאית קלאסית על המאבק נגדם; או ההנחה שניתן לממש נורמליזציה עם העולם הערבי, ובפרט סעודיה, אף שזו מבהירה ללא הרף שהדבר לא יתממש אם לא יתנהל שיח מדיני עם הפלסטינים, ויינטש רעיון ריקון הרצועה.
נראה כי ההישגים האסטרטגיים הדרמטיים שצברה ישראל לפני כחצי שנה, נשחקים נוכח התעקשותה להמשיך בלחימה מבלי להציג במקביל אסטרטגיה ברורה וחזון לעתיד.
כל הדרמות האלה מתנהלות ללא שיח בין הציבור להנהגה שמתייחסת לרעידות האדמה שהיא מתכננת כ"סוד", כאילו מדובר במבצע קומנדו חשאי ולא בתמורות שישפיעו לאורך שנים . במוקד ניצבת כמובן האפשרות שישראל מתקדמת לכיבוש הרצועה, מה שיחייב הקצאת משאבים אדירים. כל זאת, בלי קונצנזוס פנימי למהלך, ובלי שמוסברים לישראלים המחירים של מהלך כזה, לרבות הוויתור על החטופים, שלא סביר כי ישוחררו בעת מלחמת חורמה ברצועה.
המשימה הזאת לא יכולה להתבצע בידי הנהגה שהייתה אחראית על 7 באוקטובר, שלא ברור עד כמה שרידי הקונספציה נעקרו מתפיסותיה, שמתקשה לזכות בתמיכה מבית, כפי שמגולם בסדקים המתגלעים בקרב מערך המילואים, ושקיים רושם תמידי שמניעי שרידות פוליטיים דומיננטיים במהלכיה.
מיכאל מילשטייןבמלחמת העולם השנייה ניהל צ'רצ'יל שיח כן וישיר עם עמו, והבטיח "דם, יזע ודמעות". מומלץ שההנהגה בישראל המצפה למידת ההקרבה הציבורית העילאית שהתגלתה לאחר ב-7 באוקטובר, תנקוט בשקיפות דומה: תנטוש את הסיסמאות והפנטזיות שמחוללות נזק כבד, ותציג תכלית אסטרטגית בכל זירה. הציבור מצידו חייב להבהיר - כלקח מרכזי מ-7 באוקטובר - כי אינו "קונה" עוד את הטיעון ולפיו "החכמים שם למעלה יודעים מה הם עושים", ולתבוע הסבר מדויק לגבי מהלכי ההווה ויעדי העתיד.
ד"ר מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
פורסם לראשונה: 00:00, 08.04.25
