ראש הרשות הפלסטינית אבו-מאזן דרש בשבוע שעבר בנאום נרגש וכעוס מחמאס בעזה לשחרר לאלתר את כל החטופים והשבויים הישראלים כדי “לא לתת לישראל אמתלה להפציץ את עזה. מאה פלסטינים נהרגים מדי יום!”.
התגובה של חמאס הייתה כצפוי שלילית לחלוטין, דחייה מוחלטת של הקריאה. ממשלת ישראל כלל לא טרחה להתייחס לדברי אבו-מאזן; הקבינט התכנס להמשך הדיונים על העצמת הלחימה והרחבתה.
אבל נניח, רק נניח, שהבלתי אפשרי היה כן מתרחש. נניח שהנהגת חמאס (מה שנותר ממנה, ולא נותר הרבה) מאמצת את קריאתו של אבו-מאזן, לו רק כדי להעמיד את ישראל במבחן, ובעיקר כדי להציל את עצמה, ומכריזה על שחרור כל החטופים, 59 השבויים וההרוגים תמורת מספר סביר – גם בעיני ישראל הרשמית - של אסירים פלסטינים בבתי כלא בארץ. בלי התניות צבאיות ומדיניות ובלי סחבת, תוך שבוע-שבועיים.
קשה להימנע מהמסקנה שלשני הגושים הפוליטיים נוח לומר כעת: קודם כול נביא את החטופים הביתה ורק אחר כך נתחיל לגבש את עמדתנו על עתיד רצועת עזה ושני מיליון תושביה
מכאן התהייה: מה תעשה ממשלת ישראל ומה תעשה האופוזיציה לממשלת ישראל בתום החגיגות המוצדקות של שיבת החטופים הביתה? מה התוכנית המדינית ליום המיוחל שבו כבר לא יהיו ישראלים נמקים במנהרות עזה ההרוסה? המשך לחימה, הפסקת לחימה, כיבוש, נסיגה, ממשל צבאי, ממשל אזרחי? נכון לעכשיו, המחלוקות בין הממשלה לאופוזיציה ממוקדות בשחרור החטופים. במה יתמקדו כאשר נושא החטופים יגיע לסיומו החיובי ויעלה הצורך בתוכנית מדינית כוללת? התאמצתי לקבל תשובות מוסמכות, לא קיבלתי. נראה שראשי הקואליציה וראשי האופוזיציה משתמשים, ביודעין או שלא ביודעין, בסוגיית שחרור החטופים כדי “להשתחרר” מהצורך להכין, להציע ולהעלות לדיון לאומי רחב תוכניות ליום שאחרי.
סבלנות סבילה
קשה לכן להימנע מהמסקנה שלשני הגושים הפוליטיים נוח לומר כעת: קודם כול נביא את החטופים הביתה ורק אחר כך נתחיל לגבש את עמדתנו על עתיד רצועת עזה ושני מיליון תושביה. אם בכלל נתחיל, שהרי עתיד עזה עשוי להיגזר מעסקת החטופים ולהיות חלק בלתי נפרד ממנה. לפיכך הכי טוב בשבילנו – בשביל המפלגות וגושי המפלגות שלנו - להתאזר בסבלנות סבילה לתוצאות עסקת חטופים כזאת או אחרת.
העמדות והתפיסות של מפלגות קצה ממילא ברורות: הציונות הדתית רוצה לספח את הרצועה (כשלב ביניים מוכנה להסתפק בממשל צבאי), חד״ש-תע״ל רוצה לראות את ישראל נוטשת את הרצועה כליל לשלטונם של פלסטינים, יהיו אשר יהיו. והאמצע, והמרכז? לך דע. בשיח הציבורי השתרשה הטענה שלפיה חמאס כארגון טרור יפר מוקדם מהצפוי את תנאי עסקת החטופים שתיחתם איתו ולפיכך צה”ל יוכל לחדש ללא עכבות את לחימתו בעזה. אין לכן היגיון (פוליטי) להתעסק למפרע ברעיונות מדיניים העלולים לפורר הן את הקואליציה והן את האופוזיציה.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאנתניהו בכהונתו הראשונה כראש הממשלה, ואחריו ראשי הממשלה אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט הציעו תוכניות מדיניות חשובות וניהלו שיח קשה עם הפלסטינים; נתניהו בכהונותיו השנייה, השלישית, הרביעית והנוכחית החמישית כראש הממשלה קיבל את המצב מול הפלסטינים כמות שהוא. בשיחות אישיות הוא הסביר ומסביר ש״מה שיש ביש״ע (יהודה, שומרון ועזה) יתקיים שם לנצח״. העיקר להתחמק ממשא ומתן, להתחמק מתוכניות ופתרונות תוצרת הארץ ולהסתפק בהישענות על נשיאי ארה״ב. גם במפלגות האופוזיציה הגדולות מעדיפים כעת להשמיע קול זעקה (מתבקשת) בנושא החטופים שבו קיים ממילא קונצנזוס ציבורי גורף. לא תעוזה גדולה.
נראה אפוא שאבו-מאזן טעה אבל גם צדק. לא, ישראל לא משתמשת בסירוב חמאס לעסקת שבויים “כתירוץ” להמשיך ולהפציץ, להמשיך ולרדוף את שאריות ארגון הטרור במבוך ההריסות של רצועת עזה. אבל כן, ישראל כן משתמשת בסירובם העיקש והטרגי של עסקני חמאס כהצדקה שקטה לטמון ראש בחול ולברוח מההחלטות המדיניות-אסטרטגיות.
