שורשיו של הליכוד נטועים באידיאולוגיה ששילבה לאומיות עם ליברליזם. זאב ז'בוטינסקי היה לאומן וליברל – קפיטליסט עם רגישות חברתית, שהאמין בזכויות פרט, חופש ביטוי ושוויון בפני החוק, גם לערבים במדינה היהודית.
איחוד "חרות" עם המפלגה הליברלית בשנות ה-70 הפך את הליכוד למפלגה שחיבקה כלכלה חופשית ותפיסות מערביות של זכויות אדם. ממשלות בגין ונתניהו הובילו רפורמות ליברליות, הפרטה וצמצום מעורבות המדינה. בליכוד בלטו מנהיגים כמרידור, איתן, לבני, ריבלין ובגין – כולם דגלו בשלטון החוק, הפרדת רשויות והגנה על זכויות מיעוט. גם נתניהו נמנה בעבר עם השדרה הזו.
אבל הליברליזם לא קיים את ההבטחה. הוא לא צמצם פערים, לא גישר על שסעים, ולא שבר את מבני הכוח. כשבשמאל אומץ ליברליזם פרוגרסיבי שנתפס כמתריס נגד הלאומיות הדתית, רבים בימין נדחפו ימינה יותר. הליכוד, במקום להוות גשר, בחר בחיבוק עם בן גביר, סמוטריץ' והחרדים.
בליכוד בלטו מנהיגים כמרידור, איתן, לבני, ריבלין ובגין – כולם דגלו בשלטון החוק, הפרדת רשויות והגנה על זכויות מיעוט. גם נתניהו נמנה בעבר עם השדרה הזו
המפנה הדרמטי הגיע בסוף 2019 עם הגשת כתבי האישום נגד נתניהו. מאז – הליכוד בעימות חזיתי עם מערכת המשפט. בג"ץ, מצידו, זנח איפוק ואימץ קו אקטיביסטי. שיח ה"רק לא ביבי" דחף את המפלגה לעמדות קצה, רחוק מאוד מהמסורת הליברלית שלה.
הממשלה הנוכחית כבר לא מנסה להיראות ליברלית. אך גם מבקריה נושאים באחריות: ליברליזם שנחטף בידי אג'נדות פרוגרסיביות יצר תחושת ניכור. הציבור משווע כיום לגישה אחרת – מדיניות לאומית-ליברלית ששומרת על שלטון החוק וזכויות הפרט, אבל גם מחבקת את שסעי החברה ויוצרת איזונים חדשים.
פרופ' אסף מידניצילום: קובי קואנקסיש צורך ברפורמות מדורגות, חקיקת חוק יסוד החקיקה, שירות אזרחי-צבאי לכול, הסדרה ממלכתית של תפקידי הייעוץ המשפטי וטיפול עומק ביוקר המחיה, ברפואה הציבורית ובמערכת החינוך. דרושה הנהגה שנושאת באחריות, מחבקת את משפחות החטופים והחללים, ומדברת מדינית – לא רק ביטחונית.
לנתניהו – שהנהיג את הליכוד במשך שנים ועיצב את פניו – אחריות ישירה לדרך שבה הלכה המפלגה ולמחיר הציבורי שישראל משלמת על כך.
האם הליכוד יכול לנסח תפיסה כזו מחדש? או שמא דרושה אלטרנטיבה אחרת?
הכותב הוא פרופסור למדיניות ציבורית ומשפט ציבורי, האקדמית תל אביב-יפו
