אדוארד לוטוואק הוא היסטוריון ואסטרטג, יהודי אמריקאי, עם עבר עשיר של ייעוץ לממשלים אמריקאיים ועם פרסומים שזכו להכרה עולמית. קל מאוד להתמודד עם להקת המעודדות של נתניהו. אין שם טיעונים. יש שם דף מסרים. אבל כאשר לוטוואק מפרסם מאמר ב"טאבלט", עם הכותרת "איך התעקש נתניהו ופילס דרכו אל הניצחון", וטוען בו כי "העקשנות של ראש ממשלת ישראל הרחיקה לחץ בלתי פוסק מוושינגטון ועיצבה מחדש את המפה האזורית" – זה בהחלט מחייב התייחסות רצינית. משום שהאמת לא רשומה בטאבו על שמו של צד מסוים.
1 צפייה בגלריה
צ'רצ'יל. ההשוואה בין האתגרים שעמדו בפניו לאלה של נתניהו מופרכת ומגוחכת
(צילום: AP/ASSOCIATED PRESS)
יורשה לי להודות שאני מחבב את לוטוואק, משום שהוא לא חסיד של מעורבות מעצמות בסכסוכים אזוריים. זו לא המדיניות הבדלנית שמאפיינת חלק מהימין האמריקאי. זו גישה שדורשת זהירות. הרי קצת קשה לומר ש"המלחמה נגד הטרור" בעשורים האחרונים, בהובלת ארה"ב, אכן הביאה סוף לטרור. והוא גם חושב שניצחונות בקרב לא מובילים בהכרח לניצחון במערכה. כך שכדאי להתייחס ברצינות לטענות של לוטוואק.
הטענה העיקרית של לוטוואק היא שבמבט היסטורי ניצחונות לא מושגים על ידי אסטרטגיה מבריקה, לא על ידי גנרלים מוצלחים ואפילו לא על ידי טכנולוגיה עדיפה. ניצחון מושג, הוא טוען, על ידי עקשנות. המודל לזה הוא צ'רצ'יל. ירדו לחייו. לא הבינו מה הוא רוצה. האשימו אותו בקבלת מתנות מיהודים עשירים כדי ליהנות ממנעמי החיים. בשלבים הקשים של מלחמת העולם השנייה הוא אפילו לא ידע לאן בדיוק הוא חותר. לא הייתה לו תוכנית פעולה. הנה לנו הקבלה מלאה למצב הישראלי. ולמרות זאת, ממשיך לוטוואק, הניצחון רשום על שמו. משום שהנשק העיקרי שלו היה עקשנות.
כשהחוקר מסב מבטו
ההישג של נתניהו מרשים, טוען לוטוואק, דווקא על רקע העובדה שהוא נאלץ להתמודד עם העוינות המוגזמת של ממשל ביידן. עוינות? הוא רציני? אינטלקטואל הוגן אמור להתמודד עם התמונה הגדולה. לוטוואק היה אמור לדעת על ההתייצבות המדהימה, המיידית, החד-משמעית, של ארה"ב לצד ישראל. לוטוואק היה אמור לדעת על עשרות המיליארדים שהוקצבו לטובת ישראל, כתוספת לסיוע הצבאי השנתי. לוטוואק היה אמור לדעת על הרכבת האווירית. לוטוואק היה אמור לדעת על השותפות הפעילה בהגנה על ישראל של פיקוד המרכז האמריקאי, שללא המערך האנטי-רקטי שלו – הפגיעה של איראן בישראל הייתה הרבה יותר גדולה. מומלץ ללוטוואק לצפות בתחקיר "המקור" ששודר בתחילת השבוע בערוץ 13. אולי הוא ילמד כמה דברים חדשים. נכון, בשלבים מאוחרים יותר החלו מחלוקות, והיו גם עצות שגויות. היו עיכובים של משלוחי נשק. אבל זה קרה רק לאחר חודשים ארוכים של התכתשות עם חמאס, כאשר נתניהו, מצידו, חוזר בו מעסקת חטופים שהוא עצמו הציע במאי 2024, עסקה שהייתה סוללת את הדרך לנורמליזציה עם סעודיה. בין האינטרסים של ישראל לבין סמוטריץ' ובן גביר, בוחר נתניהו באחרונים. לא קיבלנו ניצחון. לא קיבלנו חטופים. חטפנו בעיקר עוד הרוגים ועוד שקיעה בבוץ.
לוטוואק ממשיך ומפליג בתיאורי ההתנגדות לנתניהו על ידי הגנרלים בישראל. נכון. אבל זו החלה רק לאחר שנתניהו, בכבודו ובעצמו, באיוולת מפחידה, התחיל את הסכסוך שלו עם ראשי מערכת הביטחון כבר באוקטובר 2023, עם ציוץ שמאשים אותם, ורק אותם. זה צ'רצ'יל?
לוטוואק ממשיך ומפליג בתיאורי ההתנגדות לנתניהו על ידי הגנרלים בישראל. נכון. אבל זו החלה רק לאחר שנתניהו, בכבודו ובעצמו, באיוולת מפחידה, התחיל את הסכסוך שלו עם ראשי מערכת הביטחון כבר באוקטובר 2023, עם ציוץ שמאשים אותם, ורק אותם. זה צ'רצ'יל? הגנרלים לקחו אחריות. נתניהו הצטיין בעקשנות יוצאת דופן להתנער מאחריות. זו מנהיגות? וזה התעצם כאשר נתניהו הפליג בדברי רהב על "כפסע מניצחון", בשעה שצ'רצ'יל הישיר מבט והציג את האמת הקשה: "דם, יזע ודמעות".
ולא, אנחנו לא באותם ימים. ישראל היא לא בריטניה ונתניהו הוא לא צ'רצ'יל. מדינה קטנה כמו ישראל, שתלויה לחלוטין בסיוע אמריקאי, לא יכולה להיות במצב מלחמה ללא הגבלה. ישראל לא מתמודדת עם הוורמאכט הגרמני, שהיה עדיף בכוחו על הצבא הבריטי. ישראל מתמודדת עם ארגון טרור, אמנם מצויד ומחופר ונחוש, אבל ההשוואה בין האתגר של צ'רצ'יל לאתגר של נתניהו – מופרכת ומגוחכת. קצת תמוה שהשוואה כזאת מגיעה מאסטרטג והיסטוריון כמו לוטוואק. אז כן, אצל צ'רצ'יל זו הייתה עקשנות אין קץ, שהייתה אחד הגורמים לניצחון. אצלנו, החל משלב מסוים, העקשנות היא התשה ושחיקה. ובכלל, נדמה שלוטוואק קצת מנותק מכמה מגורמי ההשפעה החשובים ביותר על הרוח הישראלית. אצל לוטוואק אין התעללות בציבור הלוחמים. אין חוק השתמטות. אין השפעה הרסנית של הימין הקיצוני על שיקולי אסטרטגיה. אין דעת קהל עוינת במערב, ולא רק בקמפוסים, שפוגעת אסטרטגית בישראל. לוטוואק אמור להבין משהו בחשיבות של חוסן לאומי. נתניהו ניהל מדיניות עקשנית לחלוטין כדי לחסל אותו.
איראן כמבחן
יש הישגים, הרבה פחות מול חמאס, הרבה יותר מול חיזבאללה. אבל איכשהו, לנתניהו יש את הכישרון הנדיר להמאיס את עצמו גם על ידידים. זה יפה שהוא יכול לבקר בבודפשט ובימים הקרובים באזרבייג'ן. אבל נדמה שהשבועות האחרונים מוכיחים שהתזה של האסטרטג הגדול שגויה. כבר מאה ימים יש ממשל חדש בוושינגטון. אין עיכובים במשלוחי הנשק. אין לחץ כלשהו בנוגע לעזה. לישראל יש יד חופשית. ומה עושה נתניהו? עוד מאותו דבר. לא הסכם ולא מלחמה. רק התשה. אין הסכם חטופים, אין הכרעה של חמאס, אבל יש התרחקות מטרידה מ"ניצחון מוחלט".
צודק לוטוואק כאשר הוא מסיים את המאמר באתגר הגדול שעדיין עומד בפני נתניהו: השמדת פרויקט הגרעין האיראני. והיא הנותנת. משום שאת ההשפלה הקשה ביותר חוטפת ישראל דווקא מהממשל שהיה אמור להיות ידידה הקרוב ביותר. נתניהו טוען שמבצעים חשאיים הצליחו לעכב. זה נכון. אבל עיכובים הם רק עיכובים. האיראנים ממשיכים בדהירה, ויש חשש כבד שבסבב השיחות הנוכחי הם מסובבים את האמריקאים על האצבע הקטנה. כך שהתחזית עגומה. ובעיקר, נוכח שרשרת הכישלונות האסטרטגיים, נוכח השבר שמתחיל להיווצר עם הממשל האמריקאי, יש חשש שנתניהו לא יעמוד באתגר הגדול.
סוריה נעלמה מהמפה כשלוחה איראנית. חיזבאללה נחלש. החות'ים חוטפים מכות ללא הפסקה. יש עדיין סיכוי לנורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר, סעודיה. אבל לרגעים נדמה שנתניהו עושה מאמצים כדי לשקוע בבוץ העזתי במקום להתקדם לברית אזורית
צריך להודות שמאז 7 באוקטובר חל שינוי אסטרטגי, אבל לא בהכרח בזכות ישראל. סוריה נעלמה מהמפה כשלוחה איראנית. חיזבאללה נחלש. החות'ים חוטפים מכות ללא הפסקה. יש עדיין סיכוי לנורמליזציה עם המדינה הערבית החשובה ביותר, סעודיה. אבל לרגעים נדמה שנתניהו עושה מאמצים כדי לשקוע בבוץ העזתי במקום להתקדם לברית אזורית. הוא מעדיף להתקוטט עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, רק בעקבות ציוץ אווילי במיוחד של הבן שלו. זו לא עקשנות ולא זקיפות קומה. זו בעיקר איוולת.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיואחרי כל הדברים הללו, צריך לקוות, להתפלל, לייחל, שלוטוואק צודק, ולמרות הפגיעה בחוסן הלאומי, למרות ההתשה, למרות טראומת החטופים – מדינת ישראל תזכה לניצחון אסטרטגי, בעיקר מול איראן. אינשאללה. ואם זה יקרה, נתניהו יהיה ראוי לסליחה, למחילה ולהוקרה. ¿
