בתודעה שלי, הקדוּשה נמצאת באוויר כבר מאתמול בבוקר. כמו בשעות שלפני יום הכיפורים, יש אצלנו בבית, ואצלי בלב, לאחר 34 שנות שכול מאז שאחי אלחנן נרצח, אווירה של הוד, אנרגיה של קדושה מהולה בעצב (ואישית, ככלי להגנה עצמית, גם ציניות שמבצבצת בין לבין).
מהרגע שהיא מתחילה, למשך יממה וחצי אני מנסה להתנתק מכל ענייני השעה ולהרים ראש אל המהות. אני מרגיש שכמו שבימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים עיקר עיסוקו המהותי של היהודי הוא חשבון נפש אישי, הלוואי שבימים האלה שבין יום השואה ליום העצמאות, נהיה עסוקים בחשבון נפש לאומי.
ובתוך כל זה, יש לנו גם ערימות של תקווה והן מגיעות בעיקר מהדור הצעיר: לנגד עינינו ממש הולך ומתרקם לו דור שלא רק מדבר על המדינה – אלא גם מצביע ברגליים ולוקח אחריות
למשפחות שכולות אין פריוולגיית יתר לקבל החלטות בתוך הישראליות, אבל מה שכן כדאי לנסות ללמוד מהן זה את הפרספקטיבה על החיים. ממי שנוגע בעומק הכאב של החיים, מהתהומות האלו בתפר שבין יום הזיכרון לעצמאות.
ולאור תפילת רבי אלימלך מליז'נסק: "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם", הנה חשבון הנפש הלאומי שלי הקטון, מול מה שאני מרבה לכתוב עליו כאן בעיתון וגם ברשתות: אני חוזר שוב ושוב על הכעס שלי על החברה החרדית, על העובדה שהיא לא קמה ועושה מעשה ומצטרפת לנשיאה הכבדה בנטל. ועדיין, לאור הימים האלה אגיד שאני מעריך מאוד את המסירות של אחיי החרדים, את הטוטאליות, את המוכנות לשלם מחירים חומריים כבדים תמורת הדבקות בחיי נצח. אני עדיין חושב שהם יכולים ללמוד מהציונות הדתית לשלב ספרא וסייפא, וככה גם עבודת ה' שלהם תגדל, ואני משוכנע שבתהליך ארוך טווח, זה מה שיקרה.
החשש הגדול
את אחיי בשמאל הליברלי, אני מבין מאוד. מבין את החשש הגדול מהתהליכים שעוברת מדינת ישראל. לציונות הדתית, המגזר שאני נמנה עימו, המגזר היחיד שנמצא בקשר ישיר עם כל המגזרים האחרים, יש תפקיד: להרגיע את הרוחות, ולדאוג שלא יהיה לכם ממה לפחד. אני מעריך גם את ההומניות ואת ההתעקשות לדבוק בצלם אנוש. גם אם בעיניי זאת תמימות מול אויב שאני לא חושב שיש עם מה לעבוד איתו, הדבקות הזאת ראויה להיות תמרור של תזכורת משמעותית בחיים שלנו.
ולביביסטים, אני מאמין לכם שאתם באמת חושבים שזה מה שהכי טוב למדינה.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקיאז לקראת יום העצמאות נאחל לעצמנו שנצא לחירות מהשנאה, מהזלזול ומהציניות ההדדית. שלעולם לא נוותר על היכולת לצחוק על עצמנו, ועל אחרים, אבל שנעשה זאת כשבלב אנחנו יודעים היטב מה עומק הקשר האמיתי.
ובתוך כל זה, יש לנו גם ערימות של תקווה והן מגיעות בעיקר מהדור הצעיר: לנגד עינינו ממש הולך ומתרקם לו דור שלא רק מדבר על המדינה – אלא גם מצביע ברגליים ולוקח אחריות. מי שהיה במילואים במהלך המלחמה ראה במו עיניו שהדור הזה לא רק מצליח לשתף פעולה במשימות, אלא גם יודע לדבר בכבוד. ואנחנו צריכים ללמוד מהם. חייבים לנהל ויכוח, אבל לא נגיע לשום מקום אם לא ננהל אותו בכבוד. וזה בידיים שלנו.
מזל טוב ישראל, את אחת ויחידה, אנחנו אוהבים אותך, אנחנו נעשה הכול כדי שתהיי הכי טובה שאפשר.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.04.25
