האמת היא שעלתה המחשבה שעדיף שנה אחת לדלג. בלי טקסים, בלי עמידת דום, בלי חגיגות, בלי משואות. בלי הקול המפלח של הצפירה.
שאולי שנה אחת האדם הפרטי, האישה הפרטית, יתכנסו לתוך ד' אמותיהם. בלי עיתון או טלוויזיה, בלי החול יזכור או חידון התנ"ך. כי בעצם אנחנו מול מראה מעוותת. מבקשים לדבר על זיכרון, בעוד מחיר הדמים איננו עבר אלא הווה מתמשך שאין לו אופק או סוף. מבקשים לחגוג עצמאות, אבל איך נוכל כש-59 מאחינו עודם נמקים בשבי חמאס שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה?
זה באמת קשה. קשה ולא הוגן. כי אנחנו רוצים לזכור, ורוצים לחגוג, ולא ממהרים לדלג על הימים היפים של ראשית אייר, שמחזיקים סיפור ישראלי יחיד ומיוחד שאין כמוהו. אך איך אפשר?
אבל צפירה תישמע, ודגלים יורדו אל חצי התורן, ואבי היקר, שאיבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, ינהג כפי שהוא נוהג כבר 51 שנה: עומד בדממה בצפירה בבית העלמין ברמלה בשעה 11:00 ובאותה דממה, כשתשקע השמש, הוא יקשט את הבית באין-ספור דגלים ונורות צבעוניות. שתי מצוות ליום, קורעות וקשות. אפשר לחשוב על יום הזיכרון ועל יום העצמאות שאחריו במונחים לאומיים שמנסים לטשטש את התהום שאנו בתוכה. אך זו טעות. מה יקרה אם ניקח את הימים הקדושים הללו, ובמקום להרכין בהם ראש – נזקוף אותו ונתאמץ להרחיק ראות. ננסה לגייס את הדמיון שלנו, את התקווה שלנו, את החלומות שלנו, בשביל לצייר מציאות אחרת. בישראל הדמיון הפוליטי וחברתי מתו, הפכו למיתוס.
אל לנו להתמכר לפלייליסט ולדמעות. ברגע הזה הזיכרון חייב להירתם אל הדמיון, והדמיון אל המעשה. העצמאות חייבת לשאת פניה אל העתיד. השאלה היא לא מה היה אלא מה יהיה
כמעט שכחנו שככה בדיוק קמה המדינה שלכבודה אנחנו חוגגים. את המשואות ידליקו הערב על קברו של עיתונאי ומחזאי, לא של מדינאי דגול או פוליטיקאי מהשורה הראשונה. המדינה הייתה ניצוץ של חלום במוחו הקודח של בנימין זאב הרצל. הוא העז לדמיין את מה שאחרים חשבו להזיה. כזה היה גם אליעזר בן יהודה ושותפיו לתחיית השפה העברית. מי יכול היה לדמיין ששפה עתיקה לא רק תקום מן המתים, אלא תתחדש בכל יום ויום. כדי להגשים חלום אחד ישן יש צורך במיליון חולמים, הזכיר לנו אהוד מנור, וגם נתן הוראות הפעלה: שלא עוצמים את עיניהם, שלא אוטמים את אוזניהם, שמוכנים אל החלום להתקרב, שיכולים להתאהב, להתחייב.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס אז השנה לא נדלג. אבל גם אל לנו להתמכר לפלייליסט ולדמעות. ברגע הזה הזיכרון חייב להירתם אל הדמיון, והדמיון אל המעשה. העצמאות חייבת לשאת פניה אל העתיד. השאלה היא לא מה היה אלא מה יהיה. את הרעיון הזה היטיב לתאר ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני, מגדולי חוקרי הציונות, שנהרג השבוע בטרם עת. הוא כתב בשנת 2002: "מוטל עלינו לבנות זיכרון של חיים, לא של מוות. מה שלא ייזכר, לא היה. בידינו הדבר. שוב ניצבת מולנו האחריות. אחריותנו למה שהיה, הווה, יהיה... אין אחריות חלקית, סלקטיבית. אין בלקיחת האחריות משום ויתור על זהות ועל צדק. לא מדובר על 'סליחה' בנאלית. אחריות עיקרה הכרה בחלקך במה שקרה, קורה ויקרה. מכאן הכול פתוח".
בידינו הדבר.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.04.25
