מאה הימים הראשונים לכהונת טראמפ השנייה אינם זמן לסיכומים, אך בוודאי מהווים קריאת כיוון באשר למעלליו. ארבע השנים הקרובות צפויות לעמוד בסימן אי-ודאות, התפרקות מנורמות, טלטלה כלכלית והרחבת הסנטימנט המיליטנטי, כשבריתות מסורתיות נסוגות מפני לאומנות. אלה כבר מביאים, כך נראה, לכהונה כאוטית של מנהיג העולם החופשי, החותר להחריב את "הסדר הישן".
דוגמה ראשונה לכך טמונה במדיניות המכסים – המערערת את תפיסות היסוד לסחר גלובלי. אגב תפיסתו הכורכת השפעה וממון יחד, העולם הסוני במזרח התיכון תופס מקום מרכזי באג'נדת טראמפ. ביקורו הראשון באזור בעוד כשבועיים צפוי להתמקד בסעודיה ובאיחוד האמירויות, שתי בנות ברית עתירות ממון של ארה”ב. בעוד אצל האמירתים הקשב יופנה להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי, הביקור הנשיאותי בריאד יהיה החשוב יותר. לפחות בהקשר זה, טראמפ נותר עקבי – גם בכהונתו הראשונה, ביקור החוץ הראשון היה בממלכה. המופע ההוא נצרב כהצלחה מסחררת מבחינתו, עם עסקאות אמל"ח בשווי מיליארדי דולרים.
על פניו, הביקור הקרוב של נשיא ארה"ב בריאד מסתמן כעוד סיפור של הצלחה. במסגרתו, צפויה הכרזה על רכש סעודי של אמל"ח אמריקני בשווי של כטריליון (!) דולר – מה שמהווה אתגר לעליונות הצבאית הישראלית באזור. אך מעבר לאלה, הדרמה האמיתית היא נכונות הבית הלבן לאפשר לסעודיה לפתח יכולות גרעין אזרחיות על אדמתה. הבנות שכאלה צפויות להגדיל את הפוטנציאל למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. החשש במסדרונות הקונגרס (הסכם גרעין אזרחי יחייב את אישור הסנאט) הוא שבעתיד, ריאד תנצל את התוכנית האזרחית לפיתוח יכולות גרעין צבאיות.
בעיניהם, ירושלים איבדה כל יסוד למדינאות נבונה, אחראית ושקולה – דברים שהיו לסימן ההיכר שלה. למול נזקיה של הממשלה בתחום יחסי החוץ, ולמול האתגרים האזוריים כבדי המשקל העומדים לפתחה של ישראל בעשור הקרוב
ואיפה – ישאל השואל – ישראל? ובכן, דומה כי ציר ווושינגטון-פינת-ריאד פועל מעל לראשה של ירושלים. בעוד עמדת ארה"ב המסורתית (כולל זו של ממשל טראמפ הראשון) הינה כי התקדמות בעולם הגרעין האזרחי בממלכה כרוכה בנורמליזציה מול ישראל, הרי שעתה, טראמפ – ממקום של דחף להישגים מיידיים לצד הטלת ספק בכוונת ישראל לסיים את המלחמה – חותר לעקוף את ישראל, באופן שעלול לפגוע באינטרסים ישראליים ארוכי טווח ובמאמצי הנורמליזציה (זאת, אף שהביקור עשוי לקדם שוב את המשא ומתן לעסקת החטופים).
אין חלקה טובה בתחום יחסי החוץ של מדינת ישראל שלא נפגעת מן השיתוק האסטרטגי הכרוני שממנו סובלת ממשלת נתניהו השישית. שיתוק זה נובע ממשפטו הפלילי הארוך-כאורך-הגלות של ראש הממשלה וצרכיה ההישרדותיים של הקואליציה שלו, הנתונה בידי קיצוניים ומשיחיים כאחד.
אבי כאלוצילום: אלוני מורהיעדר היכולת (והכשירות) של הממשלה להתכתב – ולו באופן מוגבל – עם הבקשה הסעודית לאופק כלשהו לנושא הפלסטיני (סיום המלחמה בעזה), מעיד שוב עד כמה ישראל הופכת בעיני רבים בעולם לגורם מעכב. בעיניהם, ירושלים איבדה כל יסוד למדינאות נבונה, אחראית ושקולה – דברים שהיו לסימן ההיכר שלה. למול נזקיה של הממשלה בתחום יחסי החוץ, ולמול האתגרים האזוריים כבדי המשקל העומדים לפתחה של ישראל בעשור הקרוב – על הציבור לשאול עצמו אם זו ההנהגה שלה פילל: אנה אנו באים?
