יום העצמאות צוין בתאגיד השידור הציבורי לא רק בהעברת האירועים הממלכתיים אלא גם באמצעות התפארות בהפקות המקוריות שבעבורן המוסד הזה הוקם, ממופע הצדעה לאהוד מנור ועד "קופה ראשית". אלו תכנים ראויים והולמים, אשר מקובלים על רוב הצופים והצופות. מן הסתם, ביום כזה הרבה פחות מתאים לשדר את הדוקו "1948: לזכור ולשכוח", גם הוא הופק ומומן על-ידי התאגיד, שבו הבמאית נטע שושני מגוללת את קורות מלחמת העצמאות ובמקביל בוחנת את הזיכרון של המלחמה, מתוך הבאת יומנים ועדויות של יהודים וערבים שבהם מופיעים לעיתים תיאורים קשים (משני הצדדים) של מעשים שלא ייעשו. בסדר, אז לא ביום העצמאות. השאלה היא מתי כן?
כי הסרט החשוב והמטלטל הזה, אשר חיוני להבנת העבר אך גם להווה ולעתיד (ודאי על רקע המלחמה בעזה ודיונים על מוסר וחשיבות טוהר הנשק), יושב כבר שנתיים על המדפים (הבכורה הייתה בפסטיבל "דוקאביב" 2023) ותאריך להקרנתו לא נראה באופק. בפברואר האחרון נמסר מהתאגיד, בתגובה לכתבה של בנימין טוביאס במוסף "7 לילות" על התגברות הצנזורה בקולנוע, כי "תאגיד השידור הזמין את הסרט ומתכוון לשדרו". ובכן, אומנם נהוג להגיד ש"העיקר הכוונה", אבל במקרה דנן עולה החשש שמא החרדה בתאגיד מפני השלטון הסמכותני ושיתוף הפעולה ההדוק שלו עם הטרור המקארתיסטי נגד עולם התרבות, זה שכבר גרם לניסיון הפוגרום במשתתפי הקרנה של טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ברעננה, תגרום לתאגיד להמשיך "להתכוון" אך לא לשדר. וכפי שרוב ראשי האופוזיציה משתקפים מהתקרית ברעננה, גם עליהם אין מה לבנות.
במקום ש"1948: לזכור ולשכוח" יהיה גאוותו של שידור ציבורי אמיץ, התאגיד הופך אותו לפגר שמסריח את החדר
כך או אחרת, נכון ליום העצמאות ה-77 התוצאה זהה: אחד המסמכים הדוקומנטריים הכי מתוחקרים ומנומקים שנעשו בישראל על אודות המלחמה שמתוכה נולדה האומה, שנוגע בלי פחד גם בסוגיות היסטוריות וגם בשאלת הזיכרון ההיסטורי (ובשום פנים אינו שולל את קיומה של המדינה כיהודית ודמוקרטית וגם לא מציג את יום העצמאות כיום אבל, כנדרש ב"חוק הנכבה"), בדרכו להיטמן בבית הקברות ליצירות שעלולות לעורר סערה אחת יותר מדי. במקום להיות גאוותו של שידור ציבורי אמיץ – ועצם הפקת הסרט היא מהלך נועז גם באקלים שלפני המלחמה – התאגיד הופך אותו לפגר שמסריח את החדר.
הטרגדיה והאירוניה הן, שחלק לא מבוטל – וחיוני – מ"לזכור ולשכוח" מוקדש למאמץ הבירוקרטי הכביר של המדינה למנוע את פרסומו של "דוח שפירא", שבו היועץ המשפטי הראשון לממשלה נדרש על-ידי דוד בן-גוריון לחקור מקרים של חריגה מהפקודות. במידה מסוימת, היחס של התאגיד עד כה ל"לזכור ולשכוח" הופך אותו למעין "דוח שפירא", אם כי לפחות ניתן להקרינו במסגרות מצומצמות: כל שצריך זה בעל אכסניה מספיק חזק שיסתכן במכתבי מחאה, לחץ פוליטי וכפי שהוכח ברעננה – גם אלימות.
עינב שיףולא נותר אלא להיזכר כיצד בשנת 1978 החשיכו עובדי רשות השידור את המסך של הערוץ היחיד, במחאה על התערבות פוליטית. צחוק הגורל הוא שהתוכן מחולל המהומה גם עסק ב-1948: הסרט "חרבת חזעה", עיבוד של הבמאי רם לוי לספר המכונן של ס. יזהר. אבל הוא שודר לבסוף ולימים לוי זכה בפרס ישראל, עוד מחזה דמיוני בעידן של קרטונים כמו שר החינוך. הסרט אפילו זמין לצפייה באפליקציה של התאגיד. ואילו במקרה של "לזכור ולשכוח", עושה רושם, הצנזורה באה מהבית.
