“שום עוצמה אינה מסוגלת להחזיק מעמד אם עדת צבועים היא המייצגת אותה” כתב פרידריך ניטשה בספרו “אנושי, אנושי מדי” שראה אור ב-1878. הגיוס ההמוני המחודש לקראת הסתעפות נוספת של המלחמה בעזה מדגים באופן הכואב ביותר את המשפט של הפילוסוף הגרמני. שום עוצמה לא משדרת ישראל בהיערכותה להחרפת המלחמה, שכן ממשלת ישראל המשלחת את הציבור לקרב – כבר איבדה את אמונו.
את אמון משפחות החטופים – שיודעות כי המלחמה לא תחזיר את יקיריהן. שהיא רק תקרב את אלה שהצליחו לשרוד אל מותם האכזר, הכל כך מיותר. שיודעות – ולא משמועות אלא מדברי שרים חיים – כי יקיריהן ויקירותיהן שבשמם נפתחה המערכה הגדולה בתולדות ישראל הפכו למטרה משנית.
את אמון המילואימניקים – שנעקרו מחייהם, ממשפחותיהם, מאהוביהם ואהובותיהם, מוכנים למות כדי להחזיר את החטופים. נשחקים פיזית, נפשית וכלכלית כדי להגן על ארצם, אך ארצם משנה את פניה, והחטופים ממשיכים לשבת במנהרות חמאס. שאומרים "איננו יכולים עוד" אך איש אינו שומע, ויש שעומלים כדי שלא כולם ייכנסו איתם תחת האלונקה. את אמון החברה האזרחית, שמנסה להחזיק ראש מעל המים ולקיים כאן שגרה; את אמון המורים והמורות, הגננים והגננות, שאמונות ואמונים על המשאב היקר ביותר של המדינה הזו – דור העתיד. שבחברה מתוקנת שרואה בחינוך ילדינו ערך עליון היו מתפרנסים בכבוד, אך בחברה פושטת רגל לא גומרים את החודש. משלימים הכנסה או פשוט נושרים. משאירים את מלאכת הקודש למי שמסוגל לעמוד בחרפה.
את אמון ההייטקיסטים, שהפכו את המדינה הקטנה מוקפת האויבים במזרח התיכון למעצמה טכנולוגית. שהצלחתם מכניסה לקופה הציבורית מיליונים, ובכל זאת מתויגים כבוגדים כשהם מבקשים להשמיע קול. את אמון האזרחים והאזרחיות, הצעירים והמבוגרות שעומדות בצמתים עם סרט צהוב ומחלקות למכוניות. שעומדות ועומדים עם שלטים ובהם פרצופים של אזרחים ואזרחיות שב-7 באוקטובר נחטפו מאדמתם ונבלעו באדמת אויב. שיוצאים עם דגל המדינה ועומדים יחד בכיכרות, בכבישים, בעצרות, ומבקשים להפסיק עם הטירוף הזה ולהשיב את כולם וכולן הביתה עכשיו.
בשם כל הציבורים האלה החלה המלחמה ב-7 באוקטובר. מלחמה שהחלה כמוצדקת מאין כמותה, וכעת, משציבורים שלמים לא מבינים בשם מי היא ממשיכה, הפכה מיותרת
את אמון האימהות והאבות ששולחים את הדבר היקר להם ביותר לקרב. שמפסיקות ומפסיקים לישון, לאכול, לחיות, כי האוצר שאותו גידלו וטיפחו והשקו באהבה, יוצא לקרב שכבר לא ברור מהן מטרותיו ואת מי הוא משרת. את אמון האימהות והאבות ששלחו את ילדיהם לקרב, ועכשיו יש להם קבר לבקר. שהצטרפו למשפחת השכול, ולא רוצים שיהיו בה חברים וחברות נוספים. את אמון האימהות והאבות שמגדלים כאן ילדים בידיעה שבגיל 18 ההם מסיעים אותם לשטח הכינוס למלחמה. מפקידים אותם בידי מדינה שמקדשת את ערך החיים.
את אמון האזרחים שלא גומרים את החודש. ששבעו מטילים, פיגועים, מלחמות. שרוצים לחזור הביתה, ליישב שוב את הקרקע. לשמוע אגזוז אופנוע ולא להתכווץ. שרוצים לחלום. שחולמים על ימים טובים יותר. שרוצים לחיות במדינה שלא יוצאת למלחמות מיותרות. שמפקידים את ביטחונם בידי נבחרי ציבור שאהבת אדם בליבם. שאחדות, שוויון, חמלה וראיית האחר בדמם. שלא מפחדים משלום, ומאוד מפחדים ממלחמה. את אמון הילדים שלנו, שגדלים במדינה שכרגע לא מציעה להם את העתיד שמגיע להם. את העתיד שאנחנו כהורים מאחלים להם.
רתם איזקצילום: זהר שטריתבשם כל הציבורים האלה החלה המלחמה ב-7 באוקטובר. מלחמה שהחלה כמוצדקת מאין כמותה, וכעת, משציבורים שלמים לא מבינים בשם מי היא ממשיכה, הפכה מיותרת. מפוררת. מכלה כל חלקה טובה. משאירה אותנו חרוכים בשם הנהגה חסרת רסן שלא יודעת לעצור. בשם פוליטיקאים תאבי כוח, ששכחו עבור מי הם עובדים באמת.
