כמעט שלושה חודשים של מניעת סיוע הומניטרי לרצועת עזה לא רק שלא הזיזו את שאריות הנהגת חמאס מהעמדה הנוקשה בסוגיית החטופים, אלא דווקא הקשיחו אותה, כפי שהודה באחרונה נשיא ארה״ב דונלד טראמפ. מבחינת ישראל, החלטה על ״סגר סיוע״ לעזה הייתה אומללה, לא יעילה ולא מוסרית. היא התבססה על הקונספציה השגויה שנחשפה ב-7 באוקטובר, לאמור שבכוחם של אמצעים כלכליים, חיוביים או שליליים, להשפיע על התנהגות של ארגון טרור איסלאמיסטי קיצוני. אין לכלכלה כוחות השפעה כאלה.
במרוצת השנים שקדמו ל-7 באוקטובר טענו גורמי ההערכה הביטחוניים-מדיניים הכי בכירים, ולצידם מכוני מחקר החוץ-ממשלתיים, שהדרך הנכונה להשבית את התוקפנות של חמאס היא לשפר את המצב הכלכלי של האוכלוסייה שבקרבה הוא פועל. על סמך הערכה זו הוכנס לרצועת עזה הכסף מקטאר - כ-500 מיליון דולר בשנה - ובהדרגה הותר ליותר ויותר פועלים מעזה לעבוד בישראל. עזה החלה להשתקם, רמת החיים עלתה והופיעו ניצנים של מעמד ביניים מבוסס יחסית. מקבלי ההחלטות בירושלים טפחו לעצמם על השכם: שיטת אילוף הסוררת באמצעות כסף עובדת, הודיעו. חמאס דואג כעת לרווחת עזתים ומרחיק את עצמו מתוקפנות כלפי ישראל.
הניסיון שהצטבר בעולם במאות ה-20 וה-21 מראה שתנועות רדיקליות כמו חמאס לא מעוניינות בשיפור כלכלי באזורי השליטה שלהן. הן מעוניינות בעוני, דלות ורעב של האוכלוסייה הנשלטת - ויפעלו בלא היסוס לסיכול השיפור
אלא שלקונספציה זו של "אילוף הסוררת" לא היה בסיס מציאותי. הניסיון שהצטבר בעולם במאות ה-20 וה-21 מראה שתנועות רדיקליות כמו חמאס לא מעוניינות בשיפור כלכלי באזורי השליטה שלהן. הן מעוניינות בעוני, דלות ורעב של האוכלוסייה הנשלטת - ויפעלו בלא היסוס לסיכול השיפור. ניסח את התפיסה מנהיג מהפכת אוקטובר הבולשביקית ולדימיר לנין באמירתו הידועה ״ככל שיותר גרוע, יותר טוב״. ככל שמצבה של אוכלוסיית הבית של ארגון מהפכני קיצוני קשה יותר, כך לארגון עצמו קל יותר לפעול בתוכה ולשלוט בה. לרעבים ולעלובי החיים הרי אין כוח ואין מוח למרוד. הם במרדף אחר פת לחם.
עד מרץ השנה ישראל כבר הצליחה לחסל את ההנהגה הלוחמת של חמאס והייתה בדרך לניצחון הנכסף. ההישג התרחק ונעלם כשדרישות השרים בן גביר, סמוטריץ׳ וחבריהם, בגיבוי חד-משמעי של ראש הממשלה נתניהו, הולידו את המהלך ההרסני של סגר סיוע על עזה ושל צמצום אספקת המזון אליה עד כדי הרעבה הדרגתית. אומנם בלימת הסיוע הציתה בתחילתה מחאות מקומיות נגד חמאס, אך ככל שהמצב הכלכלי, האנושי והבריאותי ברצועה הידרדר, כך נחלשה ונעלמה המחאה. בצה״ל הבינו ששיטת הענישה הקולקטיבית ״לא עובדת״ והמליצו להפסיקה. אבל בקואליציה הנשלטת על-ידי השרים המשיחיים וראש הממשלה שהפך את עורו והצטרף אליהם, הקונספציה השגויה כבר הייתה למדיניות. כצפוי, היא לא השיגה מאומה מלבד הגברת הסבל.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאכדי לסלק את חמאס מעזה נדרשת יוזמה מדינית-אסטרטגית רחבה, הכוללת את החזרת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה. זו אופציה לא ריאלית: נתניהו, באחד הנאומים האחרונים, כבר הבהיר לשומעיו שאין מבחינתו הבדל בין חמאס לרשות הפלסטינית בשאיפתם המשותפת להשמדת ישראל ולכן מבחינתו דין הרשות כדין חמאס. ביבי, כדרכו, התעלם מהעובדות (הרשות פלסטינית הכירה בישראל, ביטלה את האמנה הפלסטינית, חתמה על הסכמים איתנו ומשתפת פעולה במלחמה בטרור) ודבק בעולם מדומה שיצר בהבל פיו. אותו עולם מדומה שבו כסף קטארי מחליש את חמאס והרעבת עזה משחררת חטופים.
