אין אדם שאין לו קו אדום. קו אדום הוא החירות האישית לבכר את צו המצפון על פני צו הלאום. נכון, אופי הקו, גמישותו, מקום הצבתו, משתנה מאדם לאדם, אבל אין אדם שאין לו קו כזה. בעגה הצבאית הוא נקרא "פקודה בלתי חוקית בעליל".
כידוע, אין דרך להגדיר פקודה כזו, כיוון שהתשובה לשאלה מה בלתי חוקי בה קשורה למקום ולזמן המעצבים את המוסר הקולקטיבי ואת השיפוט כלפי הפרט המתנגד. הוויכוח אם הטייסים הם "סרבנים" או "לא מתנדבים לביצוע פקודות בלתי חוקיות בעליל", ימשיך להילעס עוד זמן רב, בדיוק משום שאבדה לנו ההסכמה הקולקטיבית מה מוסרי או לא מוסרי לעשות.
דוגמה נוספת: אם קובעי המדיניות, כמו גם חלקים גדולים באוכלוסייה, תופסים את חיי האזרחים בעזה כשווים פרוטה ורואים בהקרבת חיי החטופים והלוחמים מחיר הכרחי לשלם בדרך לכיבוש הרצועה מחדש, לטיהור אתני ולהרעבת האוכלוסייה, אזי ברור שהרמטכ"ל, שמציג עמדות המשקפות מחויבות כלשהי לשמירה על עקרונות מוסריים והומניטריים בינלאומיים ייתפס כגורם מרדני ולא כמו גורם שכלתני המנסה למזער פשעי מלחמה ולמתן הזיות משיחיות.
הבעיה עם קווים אדומים שהם עניינו של הפרט ועם צבא, שהוא גוף לאומי וממלכתי, היא בהתנגשות העשויה לצוץ ביניהם. מצד אחד, צבא לא יכול להתנהל במסגרת משאל עם ומכונת מלחמה היא לא תוכנית כבקשתך. מצד שני, אין חייל (או הורה של חייל) שלא נאלץ לאפק אי-נחת, שמקורו בקונפליקט בין המדיניות הממלכתית לבין תפיסת העולם הפרטית.
הפלא הזה, במסגרתו הצליחה מדינת ישראל לכונן צבא אפקטיבי ויעיל, קשור לא רק לטיב הפיקוד ולמשמעת הצה"לית, אלא גם לענייני רוח - לאתוס משותף, לתחושת כלל חזקה ולהצדקה מוסרית המפעילה מצידה את שריר הנתינה והאלטרואיזם. אבל התהומות האידיאולוגיות, חוסר השוויון של הנטל וכובדו, היעדר חזון ולאחרונה, גם שסע הולך ונפער בין השלטון בניצוחו של סמוטריץ' (אדם שעל-פי הסקרים לא עובר את אחוז החסימה אבל מנווט את מדיניות הממשלה לקראת כיבוש הרצועה) לבין מבצעי המדיניות, הם צעד אחד, שלא לומר 59 צעדים יותר מדי.
רוב אזרחי המדינה מבינים היטב שהשלב החדש במלחמה ימית את החטופים, יביא עלינו משבר מוסרי, אסטרטגי, פוליטי והומניטרי, מבינים שלא קיימת מטרה סופית ברורה, שאין תוכנית ליום שאחרי, שכל פעולה שתיתפס כ"טיהור אתני" תביא להעמקת הבידוד הדיפלומטי של ישראל ואף להגברת התמיכה בחמאס.
מצד המצפון האחד, סירוב לשרת מטיל על חבריהם לנשק עומס נוסף ומפורר את המשמעת הצבאית, שהם יודעים שנדרשת לקיומו, ומצד המצפון השני, הקו האדום המושתק, שאוּפק בחריקת שיניים זמן רב, רב מדי, מתחיל לדמם בתוכם
בימים אלו, כשעשרות אלפי צווי 8 נשלחים אל הבתים, קשה שלא להתקמט מצער על הקונפליקט הנורא שמפיל השלטון על ראשם של הצעירים המשרתים, הנאלצים לבחור בין צו מצפונם לבין... ובכן, צו מצפונם. מצד המצפון האחד, סירוב לשרת מטיל על חבריהם לנשק עומס נוסף ומפורר את המשמעת הצבאית, שהם יודעים שנדרשת לקיומו, ומצד המצפון השני, הקו האדום המושתק, שאוּפק בחריקת שיניים זמן רב, רב מדי, מתחיל לדמם בתוכם.
השלטון לא מבין, לא רוצה להבין, שהקו האדום הפנימי יגבר בסופו של דבר על חובת הציות האזרחי. וזה יקרה לא רק בשל הצבת המטרות הלא-ריאליות, אלא גם בגלל השחיתות והריקבון. למניעיו השקופים של ראש הממשלה, להתחמקות מוועדת חקירה ממלכתית, להעלאת שכרם של חברי הכנסת במקביל לצמצום שכר המורים, להשחרת כל הגופים הממלכתיים שהיוו את מוקד גאוותנו כישראלים, לגניבת הכספים הקואליציוניים, לרמתם, עליבותם וטיפשותם של חברי הכנסת, להמשך ההפיכה המשטרית יש משקל רב עם ובלי קשר ל"מרכבות גדעון".
גדעון בן יואש, שנבחר להושיע את ישראל מיד מדיין ולשמש השראה לשמו של האסון המתגלגל לפתחנו, הצליח בעזרת קומץ לוחמים וטקטיקה צבאית, לזרוע בהלה באויב ולנצח בקרב. זה היה מבצע תנ"כי ממוקד, קצר, נקי, עם סוף ברור ומוסר השכל. אבל עזה איננה מדיין, נתניהו איננו גדעון ולמלחמה אין סוף ואין תכלית, מלבד סופה של מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה. במצב כזה, כשהתהום כבר כאן, ההתלבטות אם להציב קו אדום הופכת להיות הרבה יותר פשוטה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.05.25
